ברובם אני לא מוצא אותה אחת

היא שונאת שאני מצטט אותה, וזה הולך להיות אחד מהמקרים האלה. אני יכול להבין את זה. הבעיה שלפעמים יש לה משפטים שאני חייב לרשום בצד. אם לא בגלל תחילתם, אז לפחות בגלל סופם. וזה אחד מהמקרים האלה.

בעיה נוספת היא ביישום. אף פעם לא הייתי טוב בלא לעשות דברים שהיא שונאת. וגם זה אחד מהמקרים האלה.


אני לא מצליחה להשתחרר כשאתה יורד לי, היא אמרה. בגלל שאני לא עושה את זה באדוניות מספיק? שאלתי חזרתי בהתרסה, ממציא מלים תוך כדי תנועה מבלי לדעת את משמעותן. ההיפך, ענתה חזרה, כי אתה כן. אני לא מצליחה להרגיש שנוח לך לגעת בי באופן הזה, אז אוטומטית לא נוח לי. זה חבל, ועכשיו אני הולכת לקידוש.


השיחה הקצרצרה הזו עלתה לזכרוני לפני מספר ימים. היא ישבה על האסלה להטיל את מימיה, ואותו דחף צץ גם אצלי. מאחר והאסלה כבר הייתה תפוסה, לא היה מנוס אלא להשתמש בה. לא היה מנוס, כי כל אפשרות אחרת הייתה מנומסת פחות. זה כולל לצאת לחצר, להשתמש בכיור, במקלחת או להמתין שני רגעים.

היא פישקה את רגליה לפנות מקום לזרמי. והוא התעקש לעבור דווקא דרך בטנה ובין ירכיה. כשסיימתי, ירדתי על ברכיי, הרמתי מעט את אגנה, וליקקתי אותה.

באותו רגע עלתה השיחה ההיא לראשי, ושאלתי את עצמי אם לזה התכוונתי כשאמרתי "באדוניות מספיק".

מאחר והיא הופתעה, הובכה, הרגישה לא בנוח, לעולם לה הייתה מרשה או מדמיינת דבר כזה, ואולי – רק אולי – גם נהנתה, אז אני מרשה לעצמי לענות בחיוב לשאלה.

מצחיק אתה, היא אמרה, לא באמת התכוונת שאעזוב הכל ואעשה כדבריך.

וזה צרב בי. צרב כמו משקה בינוני. וזה העציב אותי. העציב כמו להזכר מאוחר מידי במשהו שתמיד רצית לעשות. ויותר, זה איכזב לגלות שנהנית ממעשה לפני שהוא התברר והתפרש, חשבתי בעודי נזכר בתחושת העוררות במהלך השיחה המוקדמת ההיא. מאכזב כמו לבזבז כסף לפני שמרוויחים אותו, כמו להנות מחופשה טרם כירטוסה, או לאונן על אשה לפני שיודעים אותה. כולם בפרק לא-לעשות בספרי, והנה אני בכלימתי.

צחקתי יחד איתה. וודאי שלא התכוונתי לזה ברצינות, חכי, חכי, את עוד תדעי כשאני *באמת* מתכוון לזה, הפטרתי וצחוקי גווע לאט.

לא, אל תיגע לי בטלפון
אני צריך
תביא לי אותו
לא
נו, תביא לי את הטלפון
לא
אני מבקשת שתביא לי את הטלפון
לא
תביא לי את הטלפון
לא
אני רוצה את הטלפון
לא
יש לי שם היסטוריה שאני לא רוצה שתראה
אוקי
אז תביא לי את הטלפון
לא
אני רצינית, תביא את הטלפון
לא
הוא שלי, תביא לי אותו
לא
די, אתה מעצבן, תביא את הטלפון
לא
אני רוצה אותו ואני רצינית
לא
אני לא משחקת
אני יודע, האדמת ואת מתחילה לבכות
כי אתה פוגע בי ולא מכבד אותי. תן לי את הטלפון
לא
תביא אותו כבר
לא
תחזיר לי את הטלפון
לא
מספיק לגעת בו, שים אותו בצד
לא
אני לא מרשה לך, אני רוצה אותו
לא
טוב מספיק. תביא את הטלפון עכשיו
לא
אבל אני רוצה אותו
לא
הוא שלי, הוא פרטי. תן לי אותו
לא
די עם המשחק הזה, תחזיר לי את הטלפון
לא

הייתי רוצה להגיד שהשיחה הזו לא התקיימה. היא כן. או שהיא לכל הפחות מוגזמת. היא לא. הייתי רוצה להגיד שאני בעצם יודע מה להגיד. אני לא. או שאנחנו לא צריכים הרבה מלים. אנחנו כן. שהיא יודעת מה עובר לי בראש. היא לא. ושאני יכול בכל רגע להפסיק להתנהג ככה. אני לא. ושאני יכול להסביר לה בדיוק מה הכוונות שלי, שהיא יכולה לסמוך עלי, ששום דבר רע לא יקרה. אני לא יכול.

הייתי רוצה לכתוב ספר שכותרתו: סיפורו של הפר הזקן. כותרת משנה: סיפור חייו הארוכים והמרתקים של הפר הזקן ביותר בקטלוניה. על הכריכה האחורית: מסע של תקווה וחכמת חיים כנגד כל הסיכויים. סיפורו של הפר שנולד ביום בו גנרל פרנקו נהרג. איך יין טוב, דשא טרי והיכולת לדעת לנשום עמוק, לספור עד עשר ולהתעלם מבדים מתנופפים עזרו לו לחיות באושר ובשלווה עד ימינו. מתחת: תמונה של הפר מחובק עם איזה כדורגלן מפורסם מברצלונה.

אני אפילו לא יודע איך להתחיל.

טקסט מחורף שעבר גרם לי לחשוב.



אני באמת לא מבין למה אני מתעקש לשלוח אותה ללימודים. היא גם ככה לא מרוכזת שם רוב הזמן.

לפעמים אני שואל [את עצמי, כי ברור לי מה תהיה התשובה שלה] אם כדאי לי להשאיר אותה בבית. היא תעשה את המטלות שיש לה לעשות, תכין את שיעורי הבית שאתן לה להכין, וכשתסיים את הכל היא תלך לפינה שלה ותמתין לי. מעניין כמה זמן היא תחזיק ככה מעמד. מעניין כמה זמן אני אחזיק ככה מעמד.

האם יכול להיות שמכל החוקים שאני שונא, חוק-חינוך-חובה נמצא במקום הראשון? אני יכול לחשוב על כמה חוקים קודם, אבל הוא בהחלט נמצא בשיט-ליסט שלי. זה לא שאין דרך לעקוף אותו. לפי חוזר מנכ"ל של משרד החינוך, אני יכול לשלוח בקשה לחינוך ביתי, ואני צריך להוכיח סביבה תומכת למידה [אין בעיה], תוכנית לימודים מסודרת [גם אין בעיה] ותפיסת עולם מגובשת [בכלל אין בעיה!].

התוכנית שאגיש צריכה לכלול את המרכיבים הבאים:

1. תוכנית ליבה ובנוסף "כל תחום ידע שהילד מגלה בו עניין" - אוף, יש לי כמה רעיונות מצויינים לתחומים נוספים.
2. הזדמנות מתאימה לילד להתייחס באופן נאות לקבוצת בני הגיל ולאחרים ולשתף עמם פעולה - נשמע מצוין, חשבתי על זה בעצמי כבר, ושיתופי פעולה עם אחרים נכנסו לאג'נדה.
3. פיתוח ערכים ביחס לחיים בחברה - ערכים זה נו-בריינר, על זה מבוסס הכל.
4. פירוט דרכי ההערכה והתוצרים הצפויים שאפשר יהיה ללמוד מהם שהלמידה אכן התרחשה - אני תוהה אם אוסף המקלות והחגורות תופס בתור "דרכי ההערכה" ואם גוון הישבן משמש מדד מקובל ל-"תוצר צפוי". נראה לי שכן.

אני יודע שיש לי קייס מצויין. לא רואה שום סיבה בעולם שמשרד החינוך ידחה אותו. יש לי בעיה עם כל הבירוקרטיה הזו [וגם עם הפיקוח שהם מתעקשים לשלוח מידי פעם, כן]. נראה לי שאסתפק בחוג בית.

השינה ברחה ממני. דקות בודדות אחרי שנכנסו למיטה, שמעתי את השינה אומרת לי להתראות, והולכת לשחק במחשב בחדר הסמוך. שכבתי על הגב, תוהה מה אני יכול לעשות בנידון. היא כבר החלה להירדם. שמעתי את הנשימות שלה מתייצבות, וכנראה חוסר הנוחות שלי זה הדבר היחיד שמעכב את השינה העמוקה שלה.

הגעתי למסקנה שהחזרת השינה שלי היא אינטרס משותף.

ספרי לי משהו, אמרתי לה. היא בדרך כלל מכינה מראש שניים-שלושה סיפורים לשלוף בעת דרישה. הפעם היא לא הייתה מוכנה, והבנתי זאת ככל שהשתיקה שלה נמשכה.

נו, תמצאי. אמרתי ומיד התחרטתי שאני גוער בה בקול רם מידי, מהר מידי. זה רק יסגור אותה יותר. אף אחד לא אוהב להמציא סיפור תחת לחץ, ועוד באזור שבין ערות להרדמות. אין לי, היא אמרה לבסוף. תחשבי שוב, אמרתי ומיד התחרטתי שעניתי מהר מידי. תוהה אם הצלחתי להוריד קצת את הקול לאור ההתחרטות הראשונה. עקומת למידה בעלת שיפוע אפס.

ספרי על החומר שלמדת היום, דרבנתי אותה, יודע שזה הדבר האחרון שהיא תרצה לדבר עליו. לא נו, זה הדבר האחרון שאני רוצה לדבר עליו, היא ענתה בייאוש. אוקי, לא טעיתי כאן, חשבתי לעצמי. ובכל זאת, אמרתי, תתחילי לדבר ותעזרי לי להירגע.

והיא החלה.

מספרת בחוסר רצון בולט. היא רצתה לשים את הלימודים קצת בצד, לנקות את הראש. והנה אני כאן עם השטויות שלי והשינה שהלכה לחדר הסמוך.

כשהיא נכנסה לקצב, ירדתי למטה מתחת לשמיכה, והנחתי את הראש על הירך שלה. לא מקום שאני מבקר בו לעתים קרובות. היא דיברה על אנזימים, תהליכים כימיים וחלבונים. ואני הרגשתי יותר ויותר רגוע במקום הזה. כשהלשון שלי נגעה בה היא השתתקה. אולי בגלל ההפתעה. לשון זה לא משהו שהיא רגילה להרגיש שם. אבל ההפסקה בסיפור לא מצאה חן בעיני, והחלפתי את הלשון שלי במכה באזור הרגיש. תמשיכי, אמרתי.

והיא המשיכה.

הפעם מגומגם. נראה היה שאני מפריע לה. היא דיברה על תרמודינאמיקה, רמת חומציות, ומעכבים. בכל פעם שהיא השתתקה לפלוט אנחה, הכיתי אותה וגערתי בה שלא תעצור את השטף.

הקול שלה עושה את העבודה. היא מדברת בווליום קבוע, נעים, משפטים מנוסחים היטב, מתומצתים. מידי פעם אני שאלתי שאלת הבהרה. לא בגלל שלא הבנתי, אלא כדי להראות לה שאני מקשיב והיא לא מדברת לאוויר. למען הסר ספק, אני באמת לא הבנתי את רוב מה שהיא אמרה, אבל שום תשובת הבהרה לא היתה עוזרת כאן. עקומת למידה בעלת שיפוע אפס.

כשהרגשתי שהמקום הזה לא ירגיע אותי יותר, עברתי לשכב מעליה וחדרתי לאט.עדיין נאלץ מידי פעם לעצור ולנזוף בה כשהיא הרשתה לעצמה להפסיק לדבר.

השינה שלי חזרה ונעמדה בדלת. זהו, סיימת לשחק אז חזרת? שאלתי אותה. תרגע, היא ענתה לי, אתה מתכוון לגמור ולהניח לילדה האומללה, שנוכל לחזור לישון? כן, עניתי וגמרתי. מגלגל עצמי הצידה, ומשאיר מקום לשינה להיכנס למיטה.

עייני כבדו והכרית הייתה נוחה מאי פעם. היא זזה לידי, שותקת בקול הכי רם שהיא יכולה. מה? שאלתי. היא הגבירה את עוצמת השתיקה שלה. נו מה? שאלתי שוב. זה בכלל לא היה כיף, היא אמרה לבסוף. לא הצלחתי להתרכז, ולא הצלחתי להנות בכלל מהסקס, הבנת? היא שאלה. כן, אמרתי, וניסיתי להירדם שוב. נו, היא העירה לי, לא מרפה, וזה לא אכפת לך?

אוף, השאלה הזו. מה אני כבר יכול לענות עליה? אחזתי בשינה שלי בחוזקה. לילה טוב, אמרתי לה לבסוף.

היא שתקה וזזה והסתובבה והתהפכה ובסוף קמה מהמיטה. לאן את הולכת? שאלתי. לשתות משהו, היא רטנה, גם ככה לא בא לי לישון עכשיו. בסדר, אמרתי, עדיף. רגע, איפה השינה שלי. לאן גם את הולכת? הרגע נכנסת למיטה! היא חייכה אלי בנבזיות, נסה אתה לישון עם עקומת למידה בעלת שיפוע אפס, אני בינתיים חוזרת לשחק, עכשיו אנחנו שתיים.

הראש שלה היה מונח על כתפי. זה קרה מיד אחרי שהרשתי לה לשבת על הספה. זה קרה מיד אחרי שהתחיל להתנגן שיר שאני אוהב. תזמון טוב, חשבתי לעצמי, היא תוכל לנוח ואני אוכל להקשיב לשיר.

ואז התחילו היללות.

אטמתי סלקטיבית את אוזניי וניסיתי להתרכז בשיר. היא התחילה ביללות חרישיות, מתנגנות, והגבירה את הקול כששמה לב שאני לא מגיב. השיר לא עניין אותה.


הייתי יכול להיות עמוד התווך שלך, הייתי יכול להיות הדלת שלך
הייתי יכול להשאר לצידך, הייתי יכול להשאר עוד
הייתי יכול להיות הפסל שלך, הייתי יכול להיות חבר שלך
חיים שלמים היו יכולים להיות הסוף
הייתי יכול להיות שלך, אהיה, אני צריך להיות
הייתי יכול להיות קודם כל אחד מהדברים האלה
הייתי יכול להיות קודם כל אחד מהדברים האלה



היללות שלה הלכו ונחלשו, הפכו ליבבה חרישית. היא לא הפסיקה, רק הנמיכה את הקול. אולי התעייפה, אולי נואשה, אבל לא הפסיקה. ראשה עדיין על כתפי, פיה מופנה לאוזני, סגור, ורק גרונה מביע את רצונותיה.

אולי השיר כן יעניין אותה? אולי אסב אליו את תשומת ליבה וגם אקנה כמה דקות של שקט? אולי היא בעצם כבר מכירה אותו ואת המלים שלו, ואולי היא בעצם מביעה את מחאתה? בראשי הרצתי שיחה איתה עליו. ניסיתי להוציא את עצמי בסדר, אבל לא הצלחתי. עדיף לא להפנות את תשומת ליבה ולקוות שהיא מיללת מהסיבות הרגילות. יותר מידי מחשבות רודפות אותי בזמן שאמור להיות מוקדש למנוחה.

אני חושב לעצמי לפעמים אם זמן השקט/רעש הזה חולף לה באותה מהירות או איטיות שהוא חולף לי. היא אמרה לי פעם שהטרידה אותה המחשבה האם היא מטרידה אותי יותר מידי ומתי היא צריכה להפסיק. בזמן היללות אני אומר לה הרבה פעמים לשתוק, ולקח לה קצת זמן להבין שלילל טוב זה אומר דווקא לא להפסיק אלא להתעקש. לקח לי גם קצת זמן להבין את זה בעצמי. עכשיו זה כבר לא מטריד אותה, ואני לא יודע מה כן, ומה עובר לה בראש כשהגרון שלה משוחח איתי.

הקטע הגיעה לסיומו, הרגשתי תשוש אפילו יותר. היללות הבלתי פוסקות שלה באוזני כבר הפכו לרעש רקע לגיטימי. הנה אני מתרגל והיא תילל עד הלילה מבלי שזה יזיז לי. עכשיו הכלבה הקטנה הזו תלמד אחת ולתמיד איפוק מהו. בדימיוני כבר ראיתי את הלילה יורד ואת הבוקר מפציע, את ארוחת הצהריים מוגשת ואת התה מושרה, את הסרט מתחיל, ואת הכתוביות נעלמות, והנה הלילה יורד שוב. הכל לצליל היללות המתנגן והנעים הזה ברקע, שילווה אותנו ימים כלילות.

כמו תמיד, כמה שניות אחרי שאני בטוח שעברתי את נקודת האל חזור, הפתיל שלי מתכלה. וחזור אני חוזר.

צריך לקום, חשבתי לעצמי, אולי בקול. היא הרימה את ראשה והביטה בי, אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז שהתיישבנו שהיא פתחה את עיניה. את יכולה ללכת לשירותים, אמרתי בזמן שקמתי. מנער אותה מעלי. תודה, היא אמרה בחיוך ניצחון גדול. כן, כן, נאנחתי לעצמי בזמן שחיפשתי את האוזניות מסננות הרעש שלי. מה אדם צריך לעשות בשביל קצת שקט בבית שלו.

- את מכירה את זה שאת הולכת להשתין והדלת נשארת פתוחה? שאת מתיישבת על האסלה, אבל מביטה החוצה כל הזמן לראות אם אני עובר ועוצר להביט בך. את יודעת מה את צריכה לעשות ואיך לעשות את זה, הרי עשית את זה מיליון פעם ועוד תעשי את זה מיליון פעם. אבל כשאני עומד שם ומביט בך, את משותקת, זה לא יוצא. רק אסובב את המבט ותצליחי. אבל אי אפשר ככה כשאת חשופה, כשאני מתבונן. את אומרת לעצמך שוב ושוב לעשות את הפעולה שאת מכירה. את מכווצת ומשחררת, מנסה להוציא. הגוף לא משתף פעולה. את מושכת זמן, מחייכת לכיוון שלי, מחכה שאסתובב ואלך, ורק אז הכל משתחרר. איך פעולה כל כך פשוטה וטבעית הופכת להיות כל כך קשה כשיש מישהו אחר בסביבה. מכירה את זה?
- מכירה, ברור. אז מה אתה בא להגיד?
- שככה אני בדיוק עם הפגנת רגשות.
- רגע, אתה עכשיו אמרת שהרגשות שלך הן כמו שתן?
- נו, זה מתבקש כשיש אופי חרא.

האוכל יצא מצויין. התענגתי על כל ביס והרשתי לעצמי לגלוש במחשבות. דאדי, מה אתה עושה! חצי הצעקה שלה העירה אותי. מה עשיתי? שאלתי, מנסה להבין באיזה שלב של היום אני נמצא, איפה אני פיזית, ואם השארתי את הגז דולק. זה לא בסדר! היא המשיכה. נפל האסימון, אני מחזיק בקבוק שתייה ביד, והיא נועצת בו מבט כמו לולן שתפס שועל עם צוואר התרנגולת בפיו. בסדר, בסדר, הנחתי אותו ונתתי לה לקום ולמזוג לי.

ומקודם לא יצאת מהמטבח ולא נתת לי לערוך את השולחן לבד. היא המשיכה. אוף, אני לא הולך לצאת מזה. רציתי לעזור, הצטדקתי. לא! אתה רצית לגנוב אוכל, אני ראיתי אותך טועם מכל הסלטים, על הדרך גם סידרת צלחות וזה עוד יותר גרוע.

שתקתי. הכי טוב.

ולפני זה מה עשית לא בסדר? היא שאלה בעדינות אם כי בתוקפנות. ברור שהיא יודעת את התשובה, וברור שלשתוק לא עזר. לא זוכר, באמת. שיחקתי עם האוכל שלי, לא מצליב מבט. נו, תזכר. אממ, חלצתי לעצמי נעליים? ניסיתי לקרוא את הבעת פניה, להבין אם לזה היא התכוונה או שאני רק נותן לה יותר תחמושת.

על זה אני בכלל לא מדברת! שיט, עוד סימן קריאה, לא הימרתי נכון. אני מדברת על זה שהכנת לעצמך בגדים למקלחת. אה נכון, טוב, זה בגלל שכבר הייתי בחדר שינה אז חשבתי... בלי טוב, היא קטעה אותי.

בלי טוב, חזרתי אחריה.

ומה היה הכי גרוע? מסתבר שהיא הכינה את הכי גרוע לסוף. היא גם הפנתה לי את האצבע שלה. דאמאיט, מה כבר עשיתי? נו, שתגיד כבר. אם המשחק באוכל שלי היה כמו מונופול כבר הייתי נזרק לכלא לכל החיים.

שכחת לשים לי קולר! היא אמרה בהבעת ניצחון, עם האצבע עדין מופנית לכיווני בתוכחה. היא נהנית מזה. כן, אבל...בלי אבל, היא קטעה אותי.

בלי אבל, חזרתי אחריה.

אני לא בקטע הזה של השליטה, היא אמרה לי אחרי 10 דקות ראשונות של שיחה, וגם לא בכל הקטע של סאדו/מאזו או איך שאתם קוראים לזה.

לא יודע למי היא התכוונה כשהיא אמרה 'אתם', ואני גם לא יודע למה היא מיהרה להצהיר את ההצהרה הזו. דיברנו בערך 10 דקות, והדבר היחיד האישי שאמרתי על עצמי הוא שאני נוטה להיות אלים עם האשה שאיתי. ככה הגדרתי את זה. נטייה. לא סטייה, כאדם המודע לקיומו של הנורמלי ומודע לקיומה של הסטייה ממנו. לא ולא, בן אדם כזה יתקשה בבית משפט. לא אני. הגדרתי את זה כנטייה. ללא הילה של מקוריות או שגיוניות או תכנון או הנאה. אופי דפוק, בקיצור.

יפה, עניתי לה על ההצהרה האחרונה שלה, גם אני לא בקטע הזה של השליטה.

ואז איכשהו לקראת סוף השיחה, אחרי שהיא הבהירה שהיא רוצה שניפגש רק פעם אחת בלבד, היא שאלה אותי אם היא יכולה לגמור. תעשי מה שאת רוצה, אמרתי לה, למה שהאורגזמה שלך תהיה העניין שלי? אבל לא קיבלתי תשובה עניינית כמו שהשאלה שלי התיימרה להיות. אני בכלל הספקתי לנקות את הבית ולהכין ממולאים תוך כדי השיחה, אז אין לי מושג מאיפה זה בא ואיך זה קשור אלי.

מספר ימים אחרי הפגישה שלנו, היא סיפרה לי על בחור חדש שהיא הכירה ומתכוונת להיפגש אתו. הוא לא לרוחי, אמרתי אחרי שהיא תיארה אותו. אז אתה רוצה שאפטר ממנו? היא שאלה. רוצה? לא, לא אמרתי שאני רוצה. לרצות זה לחלשים. תעשי מה שאת רוצה, אני רק אמרתי שאני לא אוהב אותו. ההודעה הבאה שקיבלתי הייתה מורת רוחו אחרי שהפגישה בוטלה.

שני הגברים הבאים שהיא פגשה היו לטעמי, וגם אמרתי לה שתצלם ותשלח לי את האקט. אוקי, אני אשאל אותם אם הם מוכנים, היא אמרה. לא, לא צריך לשאול אותם. אבל, היא אמרה, זה לא יפה לעשות משהו בלי ידיעתם, זו בגידה באמון. צודקת, השבתי, לא התכוונתי שתעשי משהו ללא ידיעתם. התכוונתי שתגידי להם שזה הולך להיות מצולם ולהשלח למישהו שהכרת רק לפני שבוע. אם זה לא מקובל עליהם, שיוותרו. אנחנו לא רוצים להסתיר מהם משהו, נכון? אחד מהם וויתר. והתחרט אחרי שבוע.

כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנה שוב הודעה. הפעם הבחורה היתה במשרד הפנים. רוצה לבחור לי שם אמצעי? היא שאלה. לא, עניתי. אה נכון, היא תיקנה את עצמה, איזה שם אותה חושב יתאים לי? שלחתי לה שם קצר עם הברה אחת. והיא שלחה לי חזרה תמונה של הטופס המלא לבקשת לשינוי שם.

הייתי רוצה לראות את התעודה עצמה, ואולי אפילו הייתי רוצה לעדכן לה את הספח. אולי הייתי רוצה להוסיף שם סעיף: האם את/ה בקטע של סאדו/מאזו או איך שאתם קוראים לזה. אבל ממש לרצות? נו, אתם יודעים.

העלמה מורגאנדי שכבה במיטתה, ליבה דפק במהירות והיא התרגשה כפי שלא התרגשה מעולם. לפי רגע היא סיימה שיחה עם איש זר ושמעה סיפור פנטסטי. היא נרדמה בזמן שהסיפור מהדהד בתוכה.