ברובם אני לא מוצא אותה אחת

מצחיק אתה, היא אמרה, לא באמת התכוונת שאעזוב הכל ואעשה כדבריך.

וזה צרב בי. צרב כמו משקה בינוני. וזה העציב אותי. העציב כמו להזכר מאוחר מידי במשהו שתמיד רצית לעשות. ויותר, זה איכזב לגלות שנהנית ממעשה לפני שהוא התברר והתפרש, חשבתי בעודי נזכר בתחושת העוררות במהלך השיחה המוקדמת ההיא. מאכזב כמו לבזבז כסף לפני שמרוויחים אותו, כמו להנות מחופשה טרם כירטוסה, או לאונן על אשה לפני שיודעים אותה. כולם בפרק לא-לעשות בספרי, והנה אני בכלימתי.

צחקתי יחד איתה. וודאי שלא התכוונתי לזה ברצינות, חכי, חכי, את עוד תדעי כשאני *באמת* מתכוון לזה, הפטרתי וצחוקי גווע לאט.

- את מכירה את זה שאת הולכת להשתין והדלת נשארת פתוחה? שאת מתיישבת על האסלה, אבל מביטה החוצה כל הזמן לראות אם אני עובר ועוצר להביט בך. את יודעת מה את צריכה לעשות ואיך לעשות את זה, הרי עשית את זה מיליון פעם ועוד תעשי את זה מיליון פעם. אבל כשאני עומד שם ומביט בך, את משותקת, זה לא יוצא. רק אסובב את המבט ותצליחי. אבל אי אפשר ככה כשאת חשופה, כשאני מתבונן. את אומרת לעצמך שוב ושוב לעשות את הפעולה שאת מכירה. את מכווצת ומשחררת, מנסה להוציא. הגוף לא משתף פעולה. את מושכת זמן, מחייכת לכיוון שלי, מחכה שאסתובב ואלך, ורק אז הכל משתחרר. איך פעולה כל כך פשוטה וטבעית הופכת להיות כל כך קשה כשיש מישהו אחר בסביבה. מכירה את זה?
- מכירה, ברור. אז מה אתה בא להגיד?
- שככה אני בדיוק עם הפגנת רגשות.
- רגע, אתה עכשיו אמרת שהרגשות שלך הן כמו שתן?
- נו, זה מתבקש כשיש אופי חרא.

אני לא בקטע הזה של השליטה, היא אמרה לי אחרי 10 דקות ראשונות של שיחה, וגם לא בכל הקטע של סאדו/מאזו או איך שאתם קוראים לזה.

לא יודע למי היא התכוונה כשהיא אמרה 'אתם', ואני גם לא יודע למה היא מיהרה להצהיר את ההצהרה הזו. דיברנו בערך 10 דקות, והדבר היחיד האישי שאמרתי על עצמי הוא שאני נוטה להיות אלים עם האשה שאיתי. ככה הגדרתי את זה. נטייה. לא סטייה, כאדם המודע לקיומו של הנורמלי ומודע לקיומה של הסטייה ממנו. לא ולא, בן אדם כזה יתקשה בבית משפט. לא אני. הגדרתי את זה כנטייה. ללא הילה של מקוריות או שגיוניות או תכנון או הנאה. אופי דפוק, בקיצור.

יפה, עניתי לה על ההצהרה האחרונה שלה, גם אני לא בקטע הזה של השליטה.

ואז איכשהו לקראת סוף השיחה, אחרי שהיא הבהירה שהיא רוצה שניפגש רק פעם אחת בלבד, היא שאלה אותי אם היא יכולה לגמור. תעשי מה שאת רוצה, אמרתי לה, למה שהאורגזמה שלך תהיה העניין שלי? אבל לא קיבלתי תשובה עניינית כמו שהשאלה שלי התיימרה להיות. אני בכלל הספקתי לנקות את הבית ולהכין ממולאים תוך כדי השיחה, אז אין לי מושג מאיפה זה בא ואיך זה קשור אלי.

מספר ימים אחרי הפגישה שלנו, היא סיפרה לי על בחור חדש שהיא הכירה ומתכוונת להיפגש אתו. הוא לא לרוחי, אמרתי אחרי שהיא תיארה אותו. אז אתה רוצה שאפטר ממנו? היא שאלה. רוצה? לא, לא אמרתי שאני רוצה. לרצות זה לחלשים. תעשי מה שאת רוצה, אני רק אמרתי שאני לא אוהב אותו. ההודעה הבאה שקיבלתי הייתה מורת רוחו אחרי שהפגישה בוטלה.

שני הגברים הבאים שהיא פגשה היו לטעמי, וגם אמרתי לה שתצלם ותשלח לי את האקט. אוקי, אני אשאל אותם אם הם מוכנים, היא אמרה. לא, לא צריך לשאול אותם. אבל, היא אמרה, זה לא יפה לעשות משהו בלי ידיעתם, זו בגידה באמון. צודקת, השבתי, לא התכוונתי שתעשי משהו ללא ידיעתם. התכוונתי שתגידי להם שזה הולך להיות מצולם ולהשלח למישהו שהכרת רק לפני שבוע. אם זה לא מקובל עליהם, שיוותרו. אנחנו לא רוצים להסתיר מהם משהו, נכון? אחד מהם וויתר. והתחרט אחרי שבוע.

כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנה שוב הודעה. הפעם הבחורה היתה במשרד הפנים. רוצה לבחור לי שם אמצעי? היא שאלה. לא, עניתי. אה נכון, היא תיקנה את עצמה, איזה שם אותה חושב יתאים לי? שלחתי לה שם קצר עם הברה אחת. והיא שלחה לי חזרה תמונה של הטופס המלא לבקשת לשינוי שם.

הייתי רוצה לראות את התעודה עצמה, ואולי אפילו הייתי רוצה לעדכן לה את הספח. אולי הייתי רוצה להוסיף שם סעיף: האם את/ה בקטע של סאדו/מאזו או איך שאתם קוראים לזה. אבל ממש לרצות? נו, אתם יודעים.


[img]]

הציניקן שבי לא מרשה לי להאמין באהבה ממבט ראשון, וגם לא בנשמות תאומות, וגם לא בהרגשה שאיכשהו דברים יסתדרו אם רק יש חיבור מתאים. אבל איתה זה התחיל אחרת.

אחרי שניים-שלושה משפטים ושניים-שלושה מבטים, ידענו שנינו שאנחנו סולמייטס. לא היה צריך לדבר על זה, הכל היה כל כך ברור פתאום. ההרגשה הזו שמציפה מבפנים, שהכל בסדר. ואם לא הכל, אז זה מה שיפה בנשמות תאומות, שהכל יהיה בסדר.

זה שאתם אוהבים אותו דבר, הם אומרים, לא עושה אתכם נשמות תאומות. אז הם אומרים. זה שבמקרה שניכם אוהבים את אותו שיר, הם מוסיפים, לא אומר שלא תצטרכו להתפשר על כל השאר. אז הם מוסיפים. אבל מה הם יודעים? היו בעיות, בטח, מתי אין? אני שואל. היא למשל אוהבת לצאת למסיבות, ואני אוהב להישאר בבית. היא אוהבת סרטים זרים, רצוי בשפות שכבר נכחדו, ואני מעדיף לשתות קפה ללא סוכר. זה מה שיפה בנשמות תאומות, לא צריך לבלות כל הזמן ביחד.

היא לא התחברה לתחום השליטה, ולא הייתי מוכן שזה יפריע לנו. הגשמה עצמית באה לידי ביטוי בהרבה צורות, ואם אני לא יכול לעשות אהבה כמו שאני אוהב [שזה יותר לעשות, ופחות אהבה] אז אמצא משהו באמצע. הכי גרוע זה להיות קיצוני ולהיכנס למעגל של חוסר סיפוק שמזין את עצמו. מאוחר יותר התברר לי שהיא מזועזעת מכל התחום. לא בדיוק משהו שאפשר לחפש בגוגל ולצאת בשלום. אז רשמתי לעצמי לא לדבר עליו יותר, מה שלא הפריע לי לדבר על הרבה נושאים אחרים. אי אפשר לצפות ששני אנשים יוכלו באמת לדבר על הכל נכון? זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מוצאות דרך לתקשר גם בלי מלים. או משהו כזה.

היא לא אהבה את הרעיון של יחסים פתוחים, ואני באמת לא יכול אליה בטענות בנושא. היא ניסתה לקבל את זה בהתחלה, וכשאני אומר ניסתה אני מתכוון שהיא נתנה לי לסיים את המשפט עד הסוף. אני לא חושב שאפשר לדרוש יותר, אם להיות ריאלים. אהבה או לא אהבה, יש דברים שפשוט לא עושים. לא הרגשתי שאני מוותר על הרבה, כלומר קצת, אבל פשרה היא חלק מכל מערכת יחסים, נכון? העיקר שהבנו אחד את השני. זה ששנינו אוהבים את אותו שיר, לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג כמו ילדים קטנים ולחשוב שהכל צריך להיות מושלם. זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מתבגרות.

התקשורת תמיד הייתה מצוינת, כלומר כשדיברנו על כל הנושאים שאפשר היה לדבר עליהם. השיחות הזכירו עדר פרות ברמת הגולן, עניין של זמן עד שפרה עולה על מוקש. עיני עגל נפתחות לרווחה, מלוות את שאריות הבשר למעלה ואז את כל הדרך למטה, כאומרות: מה חשבת לעצמך פרה מטומטמת? אבל כשידענו להתחמק מהמוקשים, הכל עבר במי מנוחות. בגלל זה גם הפרידה הייתה נינוחה ובלי מריבות. זה מה שיפה בנשמות תאומות, אין דרמות.



בזמן שאני חושב על כל זה, כתבי לוואלנטיין שלי היום שאם היא תינשך על ידי זומבי, יש בי מספיק אהבה לתת לה כדור בראש. היא אמרה לי שזה נורא רומנטי. אחרי שחשבה קצת, הוסיפה שאני צריך לנסות לרפא אותה בתור אופציה ראשונה, ורק אז לטעון את השוטגאן. ואפילו שאני יודע שאי אפשר לרפא נשיכה של זומבי, וגם הרגשתי קצת עצוב שהיא משלה את עצמה - עדין הסכמתי איתה.

זה מה שיפה בנשמות תאומות. הן מסכימות.

אני אומר לך, גומיית השיער שלך לא כאן. אמרתי לה בטלפון בפעם השנייה, שעתיים אחרי שהיא הלכה. נזהר בלשוני לא להגיד לה להפסיק לבזבז את זמני. היא נוטה להעלב מהביטוי הזה, למרות שהוא אינפורמטיבי, וברגע זה גם מאוד מדויק.

זה לא שכנע אותה. קמתי בשאון רב, ובקול בולט חיפשתי בחריצי הספה. זה לא כאן. אז חפש מתחת לספה, היא אמרה, גומייה בצבע אדום. המחשבה הזו לכשעצמה שעשעה אותי. לא יקרה, עניתי, ואין סיכוי שהיא שם. טוב, אמרה, אז אולי תחפש ברצפה, ליד הקופסא הוורודה שלך, זה בטוח נפל שם.



הקופסא הוורודה שלי. מונחת לה בספרייה השחורה, בין ספרים עבי כרס ולא רחוק מפינת האלכוהול. בולטת, וורודה וצועקת. רק שעות קודם לכן היא שאלה אותי על תוכנה. במקום להפטיר שקר כלשהו, עניתי לה שהיא לא רוצה לדעת, ורצוי שלא תפתח אותה. עוד בטרם סיימתי את התשובה, הבנתי שכך היא רק תמשוך עוד יותר תשומת לב.

אי היכולת שלי לשקר מסבכת אותי לחינם.

היא קמה מיד לבדוק אותה, ונאלצתי לקום אחריה בעצמי ולהחזיר אותה בכח למקום. נאלצתי גם להפעיל אלימות מתקנת כדי להבהיר שהפעולה הזו לא היתה מקובלת עלי. תגידי את, שאלתי אותה, מה כבר יכול להיות? אני מרשה לך לדמיין את הגרוע מכל.

לבני נשים! היא אמרה ללא היסוס. אוקי, ומה עוד? תני עוד שתי אפשרויות שאני יכול להתבייש בהן. צעצועי מין, אולי. היא חשבה קצת. ספר זכרונות מכיתה ו' שאתה קורא בו כל יום. נראה שהאפשרות הזו שעשעה אותה לא מעט.

אז הנה לך, אמרתי, את מוזמנת להניח את הגרועה מבין ההנחות האלו, ואני אפילו לא אכחיש. קיוויתי רק שהיא לא תניח את כולן יחד. המחשבה על דמותי לבושה בגדי נשים, עם פלאג בישבן, קוראת בספר זכרונות מכיתה ו' לוודאי תשבש את המשך התוכניות לאותו ערב.



אבל זה לא קרה, והנה אנחנו עכשיו בטלפון. אני יודעת! חפש במקלחת. בטוח השארתי אותה שם בכיור. שוב קמתי ממקומי. שוב שומר את ההערה על בזבוז הזמן לעצמי. שוב תר. דיווחתי על חוסר הממצאים בזמן אמת, ונראה שהיא השלימה עם המציאות.

טוב, היא אמרה, נראה לי שאחפש באוטו, אולי הגומיה נפלה שם. נו באמת, הזדעקתי, את מתקשרת אלי עוד לפני שבדקת? למה לבזבז לי את הזמן, למה?
אתה ממש מגעיל! ואני לא רוצה לדבר איתך. אמרה וניתקה.


נאנחתי לחלל הריק. הורדתי את הגומיה האדומה שלה שהיתה מולבשת על כף ידי כל הזמן הזה. שיפשפתי את היד והמרצתי חזרה את הדם.

קמתי לקופסה הוורודה וצירפתי את הגומיה לאוסף הגומיות שבפנים. אולי אני צריך להחליף אותה בקופסא פחות בולטת, חשבתי לעצמי, אי היכולת שלי לשקר מסבכת אותי לחינם.

הרמתי את הראש להביט בתקרה. לא יודע מה ציפיתי לראות שם. היא הובילה אותי למעלה במבטה. היא, שעכשיו שוכבת עם גבה לרצפה, עורפה מונח על כרית דקה. עיניה בתקרה, כך נדמה לי.

מה היא רואה? מה ה- point of view שלה?

מה גרם לה להתנגד לשכב ככה על הרצפה? מה כל כך קשה בזה? למה הייתי צריך להכריח אותה? זו בסך הכל רצפה, ואפילו שמתי לה כרית מתחת לראש, ויש תנור שלא יהיה לה קר. למה לעשות עניין מכל דבר?

לא מצאתי תשובות בתקרה. היא נראתה לי לבנה, נקייה, נטולת עניין.


לכל אחד יש pov, כל אחד חושב שהוא מכיר את ה-pov של השני, כל אחד חושב שה-pov שלו מובן. כל אחד טועה. היו פעמים שממש ניסיתי. שכנעתי את עצמי שאני יודע, שאני יכול לדעת – אם רק אתרכז, ואדמיין את עצמי בנעליים אחרות. יצאו לי משפטים כמו:
ברור שאני יודע איך זה לעשות תואר, הרי גם אני עשיתי.
כן, בת מצווה זה מלחיץ, אבל כולנו עוברים משהו דומה.
בסדר, אז אני לא מקבל מחזור בדיוק כמוך, אבל דיממתי כשחתכתי את עצמי, אז תאמיני לי שאני מבין מה עובר עליך.
דוד שלך נגע בך כשהיית בת 12? איזה זין, גם דוד שלי רימה אותי פעם אחת בשש-בש, סיפור אמיתי, כן. אנחנו רואים את העולם אותו דבר.

אם היינו מבינים pov, היינו מבינים איך הסתיים הפרק האחרון של הסופרנוס.
אם היינו מבינים pov, היינו מבינים איך הסתיים כל פרק אחרון בכל קשר בחיים שלנו.

מכאן הפיתוי לדעת. אני בסך הכל רוצה להבין יותר טוב, להיות בן אדם יותר טוב. כהערת אגב, זה גם יעזור לי לעשות מניפולציות רגשיות יותר בקלות, אבל זה באמת בעדיפות שנייה – יש לי כוונות טובות. נו, פאק איט, מאיפה לי לדעת? אני יכול להקשיב, אני יכול להזדהות. אלו פעולות שאפשר לעשות, או לפחות להשתמש במלים הנכונות ולהעמיד פנים שאני עושה אותן. אבל לדעת? באמת לדעת? אין סיכוי. ואני כבר מזמן הפסקתי להתיימר או להעמיד פנים.

הורדתי את המבט מהתקרה. הסתבר לי שגם היא. עיניה היו עצומות עכשיו. היא כיבתה את ה-pov שלה. שאלתי את עצמי אם זה מפריע לי ואם אני צריך להעיר לה על זה. אבל בינתיים פיה נפתח, ולשונה יצאה החוצה. בסדר, לזה אני לא מתנגד.

הנוזל החל לצאת לבסוף מהבחורה השנייה שרכנה על ברכיה מעל הפנים שלה. אידיוט אני, היא בכלל לא ראתה את התקרה. לאט טפטף מטה מאחוריה. הטיפה הראשונה פגעה בשפתה העליונה. היא כיוונה עצמה, והשאר כבר זלג ישירות ללשונה.

היא לא סגרה את פיה כי ידעה שיש עוד, ידעה שאני מביט. ידעה שאגיד משהו כמו: נו, את רואה שזה לא כזה קשה לשכב על הרצפה, למה היית צריכה להתווכח? ידעה שאחכה שתגיד תודה, וידעה להגיד אותה. ידעה שיש גבר אחד עכשיו שהכי מרוצה ממנה בעולם.


גם כשעיניה עצומות, היא יודעת בדיוק את זווית הראיה שלי. איך היא עושה את זה?

אפשר לקרוא אותו כמעט בעקביות. הוא תת אדם, המחשבה עולה לקורא בראש לא פעם – הוא לא יתנגד להגדרה הזו, גם המחשבה הזו עולה, מקלה. רחמים צפים, על חוסר היכולת שלו להתרומם, הנשים שמנצלות אותו, הבדידות האינסופית, החבטות שהוא מקבל בחיים פעם אחר פעם. אבל גם יש צד שמרוצה שהגבר – ולהגדרה הזו כנראה יתנגד – הזה קיים. החיזור האינסופי הזה שנתקל שוב ושוב בקיר, כעכבר סומא במבוך, שרק המדען המפהק מעליו יודע שאין לו שום סיכוי שבעולם להגיע לקצה השני. לא בכל יום מזדמנת האפשרות להיות מדען מפהק. גם זו סיבה להרגיש ריצוי.

אפשר לקרוא אותה כמעט בעקביות. שחצנית ובטוחה בעצמה, כמו שוטרת משמר הגבול במחסום נידח. עוד מעט 40, אולי כבר עברה, והיא לבד. מחפשת גבר אמיתי, ויודעת בדיוק איך הוא צריך להיות. היא מתארת את עצמה עם הרבה סימני קריאה, עם הרבה מילות שלילה, ועם כמה ציטוטים משומשים. כמו אקדוחן שכל איקס בחגורתו מסמן הריגה, כך נראה שאצלה כל סימן קריאה וכל מילת שלילה מסמנות מפגש עם גבר. גם עליה אפשר לרחם, אם כי זה יותר קשה. ההכחשה שלה מטשטשת. לרגע אפילו הפיתיון נבלע, אבל טעמו המר מסיר את רוב הספקות.

הוא והיא, ת"ק פרסה זה מזו, והם מסמנים את גבולות העולם. היה נוח אם ניתן היה להגדיר דרכם. מי אני? לא זה ולא זו. המרחב שבאמצע עדיין נבדק, אבל לעת עתה זה מספיק, נכון?


את קוראת על הזוג הזה, ועל ההוא. מספרת לי על אלה שמסתדרים מצוין [תוך שנה הם פרודים, אני אומר בבטחה, מבלי לדעת בכלל על מי מדובר]. מספרת לי על אלו שנפרדו [זה היה צפוי, אני אומר – בצורה צפוייה לא פחות, למרות שלא שמעתי עליהם עד אותו רגע]. על אלו שמרגישים בודדים בתוך הזוגיות שלהם, אם אפשר בכלל לקרוא לזה זוגיות. זאת שכבר אינה נבעלת בבית, וזה שבוגד באשתו. איך זה שאנשים שוכחים את מי שהם, את חושבת בקול מהול בתסכול ועצב. איך זה שזוגות מתרחקים כל כך מנקודת החיבור שלהם? למה הם לא חוזרים לשם, למקום ההוא שאיחד אותם פעם? מערכת יחסים זה לא דבר כל כך מסובך, נכון?

אני לא עונה. הראש שלי כבר טרוד במחשבות אחרות.

אתה זוכר שדיברת איתה עלי ועליך? היא שאלה, מבלי לחכות לתשובה, מניחה את כוס הבירה שלה בצד.


היא דחפה לשבת על הבר, אולי להיות קרובה לאלכוהול, אולי קרובה לברמן, אולי קרובה אלי. היא אף פעם לא אוהבת את השולחנות האלה שחוצצים בינינו, ואני מצידי משחק על זה, מתיישב מיד מאחורי שולחן, מסמן לה לשבת מולי, ומשלב רגל על רגל. אני לוקח את התפריט, מכסה בו את פני, ובו זמנית גם מציץ מעליו לראות את הבעת פניה. אבל הפעם זה היה על הבר. הנהנתי שתוכל להמשיך. בעוד היא מניחה את הבירה שלה, משתהה קצת, אני לקחתי את שלי ביד. אחרי שהקרבה לברמן עזרה לה לטעום מספר סוגי בירות, היא בחרה אחת חזקה במיוחד, עם 10 ומשהו אחוזי אלכוהול. מכינה לבאות.


והבאות הגיעו. אמרת לה שאיתי אתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, ואני איתך גם יכולה להיות עצמי. ואני חושבת שבסוף, זה מה שחשוב, אפילו אחרי שבוע מעיק, שבו להיות עצמנו לא עשה לאף אחד מאיתנו חיים קלים.

אחרי שלקחתי את הבירה בידי, עכשיו זה הזמן ללגום ממנה, נותן לשקט לשחק את התפקיד שלו. למלים לעמוד בחלל האוויר, לפני שהמוזיקה או החיוך של הברמן או פשוט הזמן יפזרו אותן. חכמה הילדה. אולי קצת תמימה כשזה נוגע לסדרי עולם, אבל אנחנו לא נרשום את זה בעמודת החסרונות, אנחנו יודעים טוב מזה. המשכתי ללגום בשתיקה.

נו, מה אתה אומר? היא שאלה אחרי שהשתיקה הרגישה מתמשכת מידי. הורדתי את הכוס. אני אומר שאני לא יכול לשוחח על זה עכשיו.
מה, למה? ניכר על פניה שהיא מאוכזבת מהשתיקה הרועמת. הסיבה שאני לא יכול לדבר על זה עכשיו, עניתי לה, היא שאין לי כאן גישה לחגורה שלי. כשנגיע הביתה תקבלי תשובה מפורטת. את יודעת שאני מעדיף לא להגביל את כושר הביטוי שלי למלל בלבד.

האכזבה התחלפה באחת לשמחה, שבעצמה לא שרדה ליותר מכמה שניות. ביטר-סוויט מומנט.


---


בבית זה אכן יותר קל לשוחח לעומק על בעיות. הדפסתי רשימה קלילה שמצאתי ברשת וכותרתה: 15 דברים שבחורה רוצה מהגבר שלה, אבל לא תבקש. מיקמתי אותה על בירכיי, עם ישבנה באוויר, בידי החזקתי את מתקן ההתנהגות שלי – מחבט קטן מעץ, עם ידית אחיזה קטנה, ושטח פנים שמתאים יפה לישבנה – ואת הרשימה הנחתי מתחת לעיניה. עכשיו תתחילי לקרוא בקול.


1. הודעות טקסט של בוקר/לילה טוב
היא החלה לקרוא, ואני התחלתי לדבר, הן במלים והן עם מתקן ההתנהגות שלי. נו, הודעות את מקבלת או שצריך להאשים את חברת הסלולר? מקבלת, היא אמרה-צעקה. יופי, תמשיכי.

2. תמונות מצולמות יחד
מקבלת, היא ניסתה לענות מהר לפני שהיא תרגיש עוד מכה, אבל הצלחתי להשיג אותה. הלאה.

3. הפתעות, במיוחד קטנות
מקבלת, מקבלת, היא הזדעקה. אבל כאן ראיתי לנכון להתעכב. אולי אתן לך מכה על כל מתנה שקיבלת ממני רק בחודש האחרון, מה את אומרת? לאא, היא צעקה וצחקה במקביל, בזמן שאני התחלתי לספור מכות נוספות על ישבנה שכבר הלך והאדים. לדעתי אני צריך להגיע לפחות למאה רק על הנקודה הזו, אבל אין לנו כאן את כל היום, אז תמשיכי.

4. לבקר ולהביא לה את האוכל האהוב עליה
מביא, מביא, איזה סיוט, אמאלה. היא ענתה. סיוט? אני מבין שאת לא מרוצה מהאוכל שאני מבשל, אמרתי והמשכתי להכות. כן, אני מרוצה, אבל אני רק ב-4!

5. חולצה עם הריח שלו
מה עם הגופיה שנתתי לך באמת? לובשת או שאת משתמשת בזה בתור מטלית? שאלתי. לובשת, בטח. יפה, 6 ו-7 לא רלוונטיים, אז תמשיכי ל-8.

8. מחמאות כנות
נו, את מקבלת ממני מחמאות זונה? מקבלת. והן כנות, כלבה? כנות. ויש לך תלונות בנושא, מטומטמת? אין. ענתה, מרוצה הן מהתשובות שהיא ידעה, והן שהסבב הזה הסתכם רק בשלוש מכות.

9. שר לה את השירים האהובים עליו, אפילו כשהוא מזייף
אני מבין שאני צריך להפסיק עם זה, נכון? מה פתאום! היא ענתה, אני הכי אוהבת את זה. אז תמשיכי.

10. בובה חמודה להתכרבל איתה כשהוא לא בסביבה
את זוכרת את הפינגווין? זוכרת. ואת הכלב בובה שהבאתי לך ועכשיו על המיטה שלך, עם הרגליים הקשורות והגאג? זוכרת. אז תעברי לנקודה הבאה.

11. שיחות אמיתיות ורציניות
אל תעני על זה, אנחנו עושים אחת כזו בדיוק ברגע זה. תמשיכי.

12. שיחות נונסנס מצחיקות, גם
גם על זה אל תעני, אני עוד אגלה שאת מתבלבלת בינן לבין השיחות הרציניות. הלאה.

13. הג'נטלמניות שלו
חסר לך מזה? רוצה להכיר כמה ליצנים שתוכלי להשוות? מה פתאום חסר, היא ענתה, ואני לא רוצה להכיר אף אחד. ידיה כבר מונחות על ישבנה, מנסות להגן מכל מכה ג'נטלמנית נוספת. תעיפי את הידיים, ותמשיכי לקרוא.

14. נחמה וסבלנות כשהיא בוכה
רואה, כאן יש לך מזל שאת לא בוכה הרבה, אבל מצד שני, אני לא מרגיש שאני צריך אפילו קמצוץ אחד פחות של סבלנות איתך. במיוחד כשאת מתנהגת כמו ביץ' כפויית טובה. אחרון.

15. שיגיד לה כמה הוא אוהב אותה
כאן כבר המכות שלי היו חזקות וללא הפסקה. רואה? אולי זו בדיוק הבעיה? אולי את שומעת את זה יותר מידי? אולי את חושבת על זה יותר מידי? אולי אני מפנק אותך יותר מידי? אולי זה הכל נראה לך מובן מאליו ובחינם? יכול להיות? – לא, היא ענתה בקול נחרץ. אז מה זה עושה אותך? לאקי סלייב, אמרה. ומה עוד? לאקי פט, אמרה. ועוד? גרייטפול ביץ', סיכמה. ואת לא תתנהגי כמו נקבה מפונקת, ותהיי נחמדה ונעימה, ובלי דרמות, ובלי נרגנות – עם סיבה או בלעדיה, נכון? שאלתי בזמן שאני מטעים מכה עם כל מילה.

נכון! היא צעקה.


מעולה, מתקן ההתנהגות עשה את העבודה שוב.




הרשימה המלאה, למחפשי/מחפשות אתגרים
[img]]

הבעיה שלי היא כזו, השולט שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, מנסה כל הזמן להוריד לי את הביטחון העצמי. אני יודעת מה אני שווה ואני לא מפחדת להראות את זה. יש לי דימוי עצמי גבוה, אז למה הוא מנסה לערער אותו ולהגיד שאני לא שווה כלום? מה הקטע שלכם?
בלי קשר, רק שתדע שאני אוהבת לקרוא אותך, בזמן האחרון אתה כותב קצת בנאלי, אבל בסך הכל אתה בסדר ונשמע לי יותר רציני ממנו. אולי תזמין אותי לסושי, מה אתה אומר?




נשלטת יקרה, אם אפשר לקרוא לך ככה, זו בעיה חמורה אצל שולטים. מה הטעם להגיד למישהי מה לעשות אם היא יודעת את זה בעצמה, נכון? אז השולט שלך מנסה לערער אותך, ולהגיד לך שאת לא שווה כלום, וככה לעשות את השליטה שלו ליותר קלה.

עד כאן לא חידשתי לך שום דבר. אבל בואי ניקח את זה צעד אחד קדימה.

אם השולט – כל שולט, ובוודאי השולט שלך – צריך מישהי עם ביטחון עצמי נמוך כדי לשלוט, מישהי שחושבת שהיא לא שווה הרבה, ואת לא אחת כזו – אז מה זה עושה אותך? נכון, אחת שלא שווה הרבה. [אם ידעת את התשובה, צ'פרי עצמך בממתק - יש התקדמות]

את מבינה, השולט שלך צודק, רק לא מהסיבות הנכונות. את באמת לא שווה הרבה, עובדה: יש לפחות שולט אחד שלא מרוצה ממך. ואם הוא לא רציני כמו שאת מתארת אותו, אז איך תצליחי לספק שולט יותר רציני?


אני למשל דווקא מעדיף בחורה חכמה, אחת שלא מפחדת להגיד את מה שיש לה. כן, אני יודע גם לקבל ביקורת, ולא חושב שאני יותר חכם ממנה, רק בגלל שיש איזושהי היררכיה מטופשת. אבל אם השולט הדמיקולו שלך עכשיו לא מסתפק בך, איך לכל הרוחות תהיי יותר טובה למישהו טוב ממנו? 'הנה, תראו אותי, הגננת שלי חושבת שאני לא שווה כלום, אז אני מוכנה לקפוץ לכיתה אלף' – ככה את נשמעת. [אם זה פתאום נשמע לך דבילי, צ'פרי עצמך בממתק - יש התקדמות]

ומה את מקשקשת על הכתיבה שלי? כתבת משהו בחיים שלך או שהבלוג שלך מלא באכלו-לי-שתו-לי, אני-שונאת-את-הביולוגית ומה-אלבש-למסיבה? נראה לך באמת שתעבירי עלי ביקורת? יאללה, כל אחת שיש לה פה, חושבת שהיא יכולה לפתוח אותו. ומילא הפה שלך עובד פול גז, למה המוח בניוטרל?


אגיד לך בדיוק מה שאני אומר לה כל הזמן: זה שאני שולט לא עושה אותי חכם ממך, פשוט את כזו מטומטמת שקשה מאוד לא לעקוף אותך.

אה, ואני לא אוהב סושי, אבל אם בא לך להזמין אותי לבירה, אז סבבה. נראה לי שיש על מה לדבר. אבל קודם כל, וכאן מגיעה העצה שלי, תוכיחי לו שאת שווה משהו, על ידי זה שלא תהיי שווה כלום. אחר כך תזרקי אותו ותעלי ליגה.



לפרקים קודמים של המדור האהוב:
1. דוז אנד דונטס לכלבה המטונפת - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=253634&blog_id=25127
2. איך אני יכולה לגרום לו להסתכל עלי? - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=251272&blog_id=25127
3. או אני או הכלבה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=240995&blog_id=25127
4. שקר בשיחה הראשונה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=237536&blog_id=25127
5. מטלות בית - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=232974&blog_id=25127
6. בעיות משקל - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=228099&blog_id=25127
7. לא מראה לי אהבה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=225428&blog_id=25127
8. לא מאותגרת מספיק - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=225095&blog_id=25127
9. חוסר ריגוש - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=219158&blog_id=25127

הסתכלתי לך אז בעיניים, ואמרתי לך שאת איתי. אני לא הולך לשום מקום, כל זמן שאת רוצה אותי לידך. לקח קצת זמן, אבל בסוף הדמעות הפסיקו, וזמן מה אחר כך הפנים יבשו, ולבסוף גם עלה לך החיוך. רגע טוב לתמונה. הגיע הזמן לשים את הפחדים ואת הסיוטים בצד. לא לתמיד, אבל לפחות לעכשיו. התחייבות כזו היא הצעד הראשון במסע למיגור השדים שלנו. בינתיים אפשר לחייך, את המכשולים שצפויים לנו נעבור ביחד.

לא כל ההבטחות נולדו שוות, ולא כולן זוכות לחיים מלאים. יש כאלו שנבראות בחטא, ויש כאלו שעדיף שלא יאמרו. אבל ידעתי מה אמרתי, וידעתי שזו שונה. לפעמים רק ההבטחה עצמה, רק להוציא את המלים בקול, הפעולה הזו לבדה נותנת את הכח לקיים אותה. הבטחה שמקיימת את עצמה.

היום, אחרי כל כך הרבה שנים מאז, אני כבר לא זוכר מתי ראיתי אותך פעם אחרונה. אני מנסה לדמיין איך זה היה לעשות איתך אהבה אבל החלק הזה ריק, כמו מעולם לא היה. אני מביט בתמונה שצילמנו אז, ואני בטוח שהיה שם חיוך, אולי אפילו צחוק. עכשיו אני רואה שם עצבות. זה לא הגיוני, אני מנער את התמונה כמו היתה פולארויד, מחכה שתתפתח למשהו אחר, למשהו שאני זוכר. העצבות הזו לא מתנערת.