ברובם אני לא מוצא אותה אחת

אפשר לקרוא אותו כמעט בעקביות. הוא תת אדם, המחשבה עולה לקורא בראש לא פעם – הוא לא יתנגד להגדרה הזו, גם המחשבה הזו עולה, מקלה. רחמים צפים, על חוסר היכולת שלו להתרומם, הנשים שמנצלות אותו, הבדידות האינסופית, החבטות שהוא מקבל בחיים פעם אחר פעם. אבל גם יש צד שמרוצה שהגבר – ולהגדרה הזו כנראה יתנגד – הזה קיים. החיזור האינסופי הזה שנתקל שוב ושוב בקיר, כעכבר סומא במבוך, שרק המדען המפהק מעליו יודע שאין לו שום סיכוי שבעולם להגיע לקצה השני. לא בכל יום מזדמנת האפשרות להיות מדען מפהק. גם זו סיבה להרגיש ריצוי.

אפשר לקרוא אותה כמעט בעקביות. שחצנית ובטוחה בעצמה, כמו שוטרת משמר הגבול במחסום נידח. עוד מעט 40, אולי כבר עברה, והיא לבד. מחפשת גבר אמיתי, ויודעת בדיוק איך הוא צריך להיות. היא מתארת את עצמה עם הרבה סימני קריאה, עם הרבה מילות שלילה, ועם כמה ציטוטים משומשים. כמו אקדוחן שכל איקס בחגורתו מסמן הריגה, כך נראה שאצלה כל סימן קריאה וכל מילת שלילה מסמנות מפגש עם גבר. גם עליה אפשר לרחם, אם כי זה יותר קשה. ההכחשה שלה מטשטשת. לרגע אפילו הפיתיון נבלע, אבל טעמו המר מסיר את רוב הספקות.

הוא והיא, ת"ק פרסה זה מזו, והם מסמנים את גבולות העולם. היה נוח אם ניתן היה להגדיר דרכם. מי אני? לא זה ולא זו. המרחב שבאמצע עדיין נבדק, אבל לעת עתה זה מספיק, נכון?


את קוראת על הזוג הזה, ועל ההוא. מספרת לי על אלה שמסתדרים מצוין [תוך שנה הם פרודים, אני אומר בבטחה, מבלי לדעת בכלל על מי מדובר]. מספרת לי על אלו שנפרדו [זה היה צפוי, אני אומר – בצורה צפוייה לא פחות, למרות שלא שמעתי עליהם עד אותו רגע]. על אלו שמרגישים בודדים בתוך הזוגיות שלהם, אם אפשר בכלל לקרוא לזה זוגיות. זאת שכבר אינה נבעלת בבית, וזה שבוגד באשתו. איך זה שאנשים שוכחים את מי שהם, את חושבת בקול מהול בתסכול ועצב. איך זה שזוגות מתרחקים כל כך מנקודת החיבור שלהם? למה הם לא חוזרים לשם, למקום ההוא שאיחד אותם פעם? מערכת יחסים זה לא דבר כל כך מסובך, נכון?

אני לא עונה. הראש שלי כבר טרוד במחשבות אחרות.