ברובם אני לא מוצא אותה אחת

בבוקר היא הרגישה עדיין את כלי הדם בגופה, ומחשבות ליל אמש התערבבו במחשבות על היום העמוס שלפניה. היא דחקה את האחרונות, ובליבה החליטה להנציח את הסיפור בכתב. כן, זה יהיה נפלא.

היא יצאה מביתה. ריאותיה נתמלאו באוויר הצונן של הבוקר, וראשה נתמלא בדאגות היום. עם הפסיעה הראשונה היא שכחה את הסיפור ולא תיזכר בו עוד לעולם.



הערת העורך: סדר הסיפור הפוך לנוחות הקוראים העתידיים שיתקלו בו בסדר הנכון, והוא נטול התחכמויות ספרותיות.

הציניקן שבי לא מרשה לי להאמין באהבה ממבט ראשון, וגם לא בנשמות תאומות, וגם לא בהרגשה שאיכשהו דברים יסתדרו אם רק יש חיבור מתאים. אבל איתה זה התחיל אחרת.

אחרי שניים-שלושה משפטים ושניים-שלושה מבטים, ידענו שנינו שאנחנו סולמייטס. לא היה צריך לדבר על זה, הכל היה כל כך ברור פתאום. ההרגשה הזו שמציפה מבפנים, שהכל בסדר. ואם לא הכל, אז זה מה שיפה בנשמות תאומות, שהכל יהיה בסדר.

זה שאתם אוהבים אותו דבר, הם אומרים, לא עושה אתכם נשמות תאומות. אז הם אומרים. זה שבמקרה שניכם אוהבים את אותו שיר, הם מוסיפים, לא אומר שלא תצטרכו להתפשר על כל השאר. אז הם מוסיפים. אבל מה הם יודעים? היו בעיות, בטח, מתי אין? אני שואל. היא למשל אוהבת לצאת למסיבות, ואני אוהב להישאר בבית. היא אוהבת סרטים זרים, רצוי בשפות שכבר נכחדו, ואני מעדיף לשתות קפה ללא סוכר. זה מה שיפה בנשמות תאומות, לא צריך לבלות כל הזמן ביחד.

היא לא התחברה לתחום השליטה, ולא הייתי מוכן שזה יפריע לנו. הגשמה עצמית באה לידי ביטוי בהרבה צורות, ואם אני לא יכול לעשות אהבה כמו שאני אוהב [שזה יותר לעשות, ופחות אהבה] אז אמצא משהו באמצע. הכי גרוע זה להיות קיצוני ולהיכנס למעגל של חוסר סיפוק שמזין את עצמו. מאוחר יותר התברר לי שהיא מזועזעת מכל התחום. לא בדיוק משהו שאפשר לחפש בגוגל ולצאת בשלום. אז רשמתי לעצמי לא לדבר עליו יותר, מה שלא הפריע לי לדבר על הרבה נושאים אחרים. אי אפשר לצפות ששני אנשים יוכלו באמת לדבר על הכל נכון? זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מוצאות דרך לתקשר גם בלי מלים. או משהו כזה.

היא לא אהבה את הרעיון של יחסים פתוחים, ואני באמת לא יכול אליה בטענות בנושא. היא ניסתה לקבל את זה בהתחלה, וכשאני אומר ניסתה אני מתכוון שהיא נתנה לי לסיים את המשפט עד הסוף. אני לא חושב שאפשר לדרוש יותר, אם להיות ריאלים. אהבה או לא אהבה, יש דברים שפשוט לא עושים. לא הרגשתי שאני מוותר על הרבה, כלומר קצת, אבל פשרה היא חלק מכל מערכת יחסים, נכון? העיקר שהבנו אחד את השני. זה ששנינו אוהבים את אותו שיר, לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג כמו ילדים קטנים ולחשוב שהכל צריך להיות מושלם. זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מתבגרות.

התקשורת תמיד הייתה מצוינת, כלומר כשדיברנו על כל הנושאים שאפשר היה לדבר עליהם. השיחות הזכירו עדר פרות ברמת הגולן, עניין של זמן עד שפרה עולה על מוקש. עיני עגל נפתחות לרווחה, מלוות את שאריות הבשר למעלה ואז את כל הדרך למטה, כאומרות: מה חשבת לעצמך פרה מטומטמת? אבל כשידענו להתחמק מהמוקשים, הכל עבר במי מנוחות. בגלל זה גם הפרידה הייתה נינוחה ובלי מריבות. זה מה שיפה בנשמות תאומות, אין דרמות.



בזמן שאני חושב על כל זה, כתבי לוואלנטיין שלי היום שאם היא תינשך על ידי זומבי, יש בי מספיק אהבה לתת לה כדור בראש. היא אמרה לי שזה נורא רומנטי. אחרי שחשבה קצת, הוסיפה שאני צריך לנסות לרפא אותה בתור אופציה ראשונה, ורק אז לטעון את השוטגאן. ואפילו שאני יודע שאי אפשר לרפא נשיכה של זומבי, וגם הרגשתי קצת עצוב שהיא משלה את עצמה - עדין הסכמתי איתה.

זה מה שיפה בנשמות תאומות. הן מסכימות.

אני אומר לך, גומיית השיער שלך לא כאן. אמרתי לה בטלפון בפעם השנייה, שעתיים אחרי שהיא הלכה. נזהר בלשוני לא להגיד לה להפסיק לבזבז את זמני. היא נוטה להעלב מהביטוי הזה, למרות שהוא אינפורמטיבי, וברגע זה גם מאוד מדויק.

זה לא שכנע אותה. קמתי בשאון רב, ובקול בולט חיפשתי בחריצי הספה. זה לא כאן. אז חפש מתחת לספה, היא אמרה, גומייה בצבע אדום. המחשבה הזו לכשעצמה שעשעה אותי. לא יקרה, עניתי, ואין סיכוי שהיא שם. טוב, אמרה, אז אולי תחפש ברצפה, ליד הקופסא הוורודה שלך, זה בטוח נפל שם.



הקופסא הוורודה שלי. מונחת לה בספרייה השחורה, בין ספרים עבי כרס ולא רחוק מפינת האלכוהול. בולטת, וורודה וצועקת. רק שעות קודם לכן היא שאלה אותי על תוכנה. במקום להפטיר שקר כלשהו, עניתי לה שהיא לא רוצה לדעת, ורצוי שלא תפתח אותה. עוד בטרם סיימתי את התשובה, הבנתי שכך היא רק תמשוך עוד יותר תשומת לב.

אי היכולת שלי לשקר מסבכת אותי לחינם.

היא קמה מיד לבדוק אותה, ונאלצתי לקום אחריה בעצמי ולהחזיר אותה בכח למקום. נאלצתי גם להפעיל אלימות מתקנת כדי להבהיר שהפעולה הזו לא היתה מקובלת עלי. תגידי את, שאלתי אותה, מה כבר יכול להיות? אני מרשה לך לדמיין את הגרוע מכל.

לבני נשים! היא אמרה ללא היסוס. אוקי, ומה עוד? תני עוד שתי אפשרויות שאני יכול להתבייש בהן. צעצועי מין, אולי. היא חשבה קצת. ספר זכרונות מכיתה ו' שאתה קורא בו כל יום. נראה שהאפשרות הזו שעשעה אותה לא מעט.

אז הנה לך, אמרתי, את מוזמנת להניח את הגרועה מבין ההנחות האלו, ואני אפילו לא אכחיש. קיוויתי רק שהיא לא תניח את כולן יחד. המחשבה על דמותי לבושה בגדי נשים, עם פלאג בישבן, קוראת בספר זכרונות מכיתה ו' לוודאי תשבש את המשך התוכניות לאותו ערב.



אבל זה לא קרה, והנה אנחנו עכשיו בטלפון. אני יודעת! חפש במקלחת. בטוח השארתי אותה שם בכיור. שוב קמתי ממקומי. שוב שומר את ההערה על בזבוז הזמן לעצמי. שוב תר. דיווחתי על חוסר הממצאים בזמן אמת, ונראה שהיא השלימה עם המציאות.

טוב, היא אמרה, נראה לי שאחפש באוטו, אולי הגומיה נפלה שם. נו באמת, הזדעקתי, את מתקשרת אלי עוד לפני שבדקת? למה לבזבז לי את הזמן, למה?
אתה ממש מגעיל! ואני לא רוצה לדבר איתך. אמרה וניתקה.


נאנחתי לחלל הריק. הורדתי את הגומיה האדומה שלה שהיתה מולבשת על כף ידי כל הזמן הזה. שיפשפתי את היד והמרצתי חזרה את הדם.

קמתי לקופסה הוורודה וצירפתי את הגומיה לאוסף הגומיות שבפנים. אולי אני צריך להחליף אותה בקופסא פחות בולטת, חשבתי לעצמי, אי היכולת שלי לשקר מסבכת אותי לחינם.

הרמתי את הראש להביט בתקרה. לא יודע מה ציפיתי לראות שם. היא הובילה אותי למעלה במבטה. היא, שעכשיו שוכבת עם גבה לרצפה, עורפה מונח על כרית דקה. עיניה בתקרה, כך נדמה לי.

מה היא רואה? מה ה- point of view שלה?

מה גרם לה להתנגד לשכב ככה על הרצפה? מה כל כך קשה בזה? למה הייתי צריך להכריח אותה? זו בסך הכל רצפה, ואפילו שמתי לה כרית מתחת לראש, ויש תנור שלא יהיה לה קר. למה לעשות עניין מכל דבר?

לא מצאתי תשובות בתקרה. היא נראתה לי לבנה, נקייה, נטולת עניין.


לכל אחד יש pov, כל אחד חושב שהוא מכיר את ה-pov של השני, כל אחד חושב שה-pov שלו מובן. כל אחד טועה. היו פעמים שממש ניסיתי. שכנעתי את עצמי שאני יודע, שאני יכול לדעת – אם רק אתרכז, ואדמיין את עצמי בנעליים אחרות. יצאו לי משפטים כמו:
ברור שאני יודע איך זה לעשות תואר, הרי גם אני עשיתי.
כן, בת מצווה זה מלחיץ, אבל כולנו עוברים משהו דומה.
בסדר, אז אני לא מקבל מחזור בדיוק כמוך, אבל דיממתי כשחתכתי את עצמי, אז תאמיני לי שאני מבין מה עובר עליך.
דוד שלך נגע בך כשהיית בת 12? איזה זין, גם דוד שלי רימה אותי פעם אחת בשש-בש, סיפור אמיתי, כן. אנחנו רואים את העולם אותו דבר.

אם היינו מבינים pov, היינו מבינים איך הסתיים הפרק האחרון של הסופרנוס.
אם היינו מבינים pov, היינו מבינים איך הסתיים כל פרק אחרון בכל קשר בחיים שלנו.

מכאן הפיתוי לדעת. אני בסך הכל רוצה להבין יותר טוב, להיות בן אדם יותר טוב. כהערת אגב, זה גם יעזור לי לעשות מניפולציות רגשיות יותר בקלות, אבל זה באמת בעדיפות שנייה – יש לי כוונות טובות. נו, פאק איט, מאיפה לי לדעת? אני יכול להקשיב, אני יכול להזדהות. אלו פעולות שאפשר לעשות, או לפחות להשתמש במלים הנכונות ולהעמיד פנים שאני עושה אותן. אבל לדעת? באמת לדעת? אין סיכוי. ואני כבר מזמן הפסקתי להתיימר או להעמיד פנים.

הורדתי את המבט מהתקרה. הסתבר לי שגם היא. עיניה היו עצומות עכשיו. היא כיבתה את ה-pov שלה. שאלתי את עצמי אם זה מפריע לי ואם אני צריך להעיר לה על זה. אבל בינתיים פיה נפתח, ולשונה יצאה החוצה. בסדר, לזה אני לא מתנגד.

הנוזל החל לצאת לבסוף מהבחורה השנייה שרכנה על ברכיה מעל הפנים שלה. אידיוט אני, היא בכלל לא ראתה את התקרה. לאט טפטף מטה מאחוריה. הטיפה הראשונה פגעה בשפתה העליונה. היא כיוונה עצמה, והשאר כבר זלג ישירות ללשונה.

היא לא סגרה את פיה כי ידעה שיש עוד, ידעה שאני מביט. ידעה שאגיד משהו כמו: נו, את רואה שזה לא כזה קשה לשכב על הרצפה, למה היית צריכה להתווכח? ידעה שאחכה שתגיד תודה, וידעה להגיד אותה. ידעה שיש גבר אחד עכשיו שהכי מרוצה ממנה בעולם.


גם כשעיניה עצומות, היא יודעת בדיוק את זווית הראיה שלי. איך היא עושה את זה?

אפשר לקרוא אותו כמעט בעקביות. הוא תת אדם, המחשבה עולה לקורא בראש לא פעם – הוא לא יתנגד להגדרה הזו, גם המחשבה הזו עולה, מקלה. רחמים צפים, על חוסר היכולת שלו להתרומם, הנשים שמנצלות אותו, הבדידות האינסופית, החבטות שהוא מקבל בחיים פעם אחר פעם. אבל גם יש צד שמרוצה שהגבר – ולהגדרה הזו כנראה יתנגד – הזה קיים. החיזור האינסופי הזה שנתקל שוב ושוב בקיר, כעכבר סומא במבוך, שרק המדען המפהק מעליו יודע שאין לו שום סיכוי שבעולם להגיע לקצה השני. לא בכל יום מזדמנת האפשרות להיות מדען מפהק. גם זו סיבה להרגיש ריצוי.

אפשר לקרוא אותה כמעט בעקביות. שחצנית ובטוחה בעצמה, כמו שוטרת משמר הגבול במחסום נידח. עוד מעט 40, אולי כבר עברה, והיא לבד. מחפשת גבר אמיתי, ויודעת בדיוק איך הוא צריך להיות. היא מתארת את עצמה עם הרבה סימני קריאה, עם הרבה מילות שלילה, ועם כמה ציטוטים משומשים. כמו אקדוחן שכל איקס בחגורתו מסמן הריגה, כך נראה שאצלה כל סימן קריאה וכל מילת שלילה מסמנות מפגש עם גבר. גם עליה אפשר לרחם, אם כי זה יותר קשה. ההכחשה שלה מטשטשת. לרגע אפילו הפיתיון נבלע, אבל טעמו המר מסיר את רוב הספקות.

הוא והיא, ת"ק פרסה זה מזו, והם מסמנים את גבולות העולם. היה נוח אם ניתן היה להגדיר דרכם. מי אני? לא זה ולא זו. המרחב שבאמצע עדיין נבדק, אבל לעת עתה זה מספיק, נכון?


את קוראת על הזוג הזה, ועל ההוא. מספרת לי על אלה שמסתדרים מצוין [תוך שנה הם פרודים, אני אומר בבטחה, מבלי לדעת בכלל על מי מדובר]. מספרת לי על אלו שנפרדו [זה היה צפוי, אני אומר – בצורה צפוייה לא פחות, למרות שלא שמעתי עליהם עד אותו רגע]. על אלו שמרגישים בודדים בתוך הזוגיות שלהם, אם אפשר בכלל לקרוא לזה זוגיות. זאת שכבר אינה נבעלת בבית, וזה שבוגד באשתו. איך זה שאנשים שוכחים את מי שהם, את חושבת בקול מהול בתסכול ועצב. איך זה שזוגות מתרחקים כל כך מנקודת החיבור שלהם? למה הם לא חוזרים לשם, למקום ההוא שאיחד אותם פעם? מערכת יחסים זה לא דבר כל כך מסובך, נכון?

אני לא עונה. הראש שלי כבר טרוד במחשבות אחרות.

המים בקומקום רתחו. המתג קפץ ועצר את זרם החשמל ואת זרם מחשבותי.

התקופה הזו של חג המולד לוקחת אותי תמיד למקום אחר. רחובות הפרברים של מזרח ארה"ב, עם השלג שנערם בצידי הדרכים, בוהק ומסנוור, לבן, נקי ומהפנט. המכוניות נוסעות לאט. ברובן יש נהגים זהירים. מתבקש עם הכבישים החלקלקים, שיכולים בכל רגע ובכל מהירות, ומבלי התרעה, להשליך אותך הצידה. ובחלקן יש נהגים מוטרדים. מתבקש עם החיים החלקלקים, שיכולים בכל רגע ובכל מהירות, ומבלי התרעה וגו'.

בתקופה הזו הייתי שייך לקבוצה השניה.

אני חושב על הזמן שלי ברכב, בו חשבתי על הזמן שלי מחוץ לרכב. עם שירים מלנכוליים שגורמים לי להצמיד תער לזרוע, אבל לא מספיק כדי שאפסיק ללחוץ על חזור בכל פעם שקטע הגיע לסיומו.




התעוררתי בפעם הראשונה, החיות כבר לא היו
עזבתי את הבית ריק עכשיו, לא בטוח שאני שייך
אתמול ביקשת ממני שאכתוב לך שיר נחמד
אנסה את המיטב עכשיו, אבל היית רחוקה כל כך הרבה זמן

החלון פתוח, והחורף נכנס פנימה
נקרא לזה חג המולד כשיתחילו הפרסומות
אני אוהב את הדכאון שלך, ואת הסנטר הכפול שלך
אני אוהב כמעט כל דבר שהבאת לנו

הלילה אני נודד בלעדיך, ומקווה שלא אתעורר
כי להתעורר בלעדיך זה כמו לשתות מכוס ריקה



טעיתי בהרבה דברים. טעיתי כשחשבתי שאני שם, טעיתי כשחשבתי שאני לא. טעיתי עם השיר, וטעיתי עם הכוס. מעניין אם אני טועה עכשיו, אני שואל את עצמי, בזמן שאני מוריד את הקומקום באיטיות ושופך את תוכנו לסיר פשוט. פסעתי איתו בזהירות למקלחת, משאיר את השלג מאחור.

היא ממתינה שם, עדיין על הרצפה. גופה מריח חריף ומטפטף צהוב. הרגשה צורבת, אני חושב. היא ממתינה בסבלנות למים שיתחממו. תחלוף חצי שעה עד שאפשר יהיה להתקלח בקור הזה, והיא כבר השלימה עם ההמתנה המייאשת הזו. אולי השלימה גם עם דלקת ריאות.

כשהיא הרימה את הראש, הייתי עסוק בלשפוך סבון וקצת מים קרים לסיר הרותח. התיישבתי לידה, וטבלתי מגבת קטנה ונעימה. עיניה זרחו. לא תמיד ממלאת את פנינו הבעה של אושר אמיתי, ואני משתדל להקליט אותה בזכרוני בכל פעם ופעם. התחלתי לשפשף אותה באיטיות, בעדינות. מכסה כל פינה בעורה הלבן והמתוח. האם אני יכול לנקות ככה כל טינופת בחיים שלי?

אני מסובב אותה לכל כיוון. לא מדבר הרבה, רק מחייך יחד עם הצחוק שלה שלא נפסק. מתוך גרונה יוצא גרגור אמיתי, במיוחד כשהיא בזווית בה היא יכולה להתחכך עם ראשה ברגלי.

כשאני מסיים עם הרגליים, הירכיים ובינם, עם הבטן, והפנים, עם הישבן, והברכיים, ובין האצבעות, אני מתרומם ומביט בה. מרוצה מהניקיון. היא לבנה ובוהקת, נקיה ומהפנטת. כמו השלג שנערם בתקופה הזו של השנה ביבשות אחרות. אני תוהה אם היא גם מסוגלת להשליך אותי הצידה. כשאני מחזיר את הסיר למטבח, אני מגיע למסקנה שהיא כנראה כבר עשתה זאת.

וזה לא מרגיש נורא בכלל.

אז ככה: קמח, סוכר, אבקת אפייה, חלב, ביצים, תמצית וניל, חמאה מומסת והכי חשוב – בננות בשלות, מרוסקות.


- למה זה גרם לך להרגיש רע?
- בכל הקטעים האלה, בדיבור על שליטה טוטאלית, יש מן יכולת עליונה של דחיית סיפוקים וספיגה שאני לא יכולה לעשות.
- ואם תקראי על מישהו שהלך להתנזר, ועכשיו הוא לא מדבר, לא אוכל בשר ולא שותה אלכוהול כבר 3 חודשים רצוף - זה גם יגרום לך להרגיש רע?
- לא.
- אני לא רואה הרבה הבדל.
- יש הבדל. אני חושבת על הדברים שאתה היית מעריך ורוצה.
- אני ממש הייתי רוצה שתשתקי ל-3 חודשים.
- הלוואי והייתי יכולה.


מערבבים את כל החומרים הרטובים בקערה אחת, לא לשכוח להוסיף את הבננות, ואת כל היבשים בקערה אחרת, ואז הכל יחד.


אם אני מחזיקה את הזין בפה בזמן שאתה אומר שאתה לא רוצה, ואם אתה נותן לי סטירה כזאת שמרגישה כמו עונש, אז אני לא מבינה. ואני יודעת שאין פה הרבה מה להבין, כי אמרת מה שאתה רוצה. אבל זה מתחבר לעוד דברים. לפעמים אני מרגישה שיש דברים שאני צריכה לעשות גם אם אמרת לא, כי זה גורם בתכלס לסיפוק .

לפעמים זה לא כזה בהיר, ואני לא מבינה למה אתה צריך להכות ולהפגין כוח. ועוד יותר מבלבל זה לדעת שכל מה שנתפס כמפריע, גם נתפס כמחרמן.


אחרי שמשמנים מחבת עם קצת חמאה, מוזגים כף אחת מהבלילה, מחכים לבועות ואז הופכים, שתי דקות מכל צד אמורות להספיק. את המוכנים שמים בינתיים בתנור שחומם מראש.


אני רוצה שהאוויר שנכנס לי לריאות יגיע דרך הידיים שלך, היא אמרה לי דרך אצבעותי שסגרו על פיה ועל אפה. תלחץ, ביקשה. כנראה היתה מוסיפה בבקשה, אם פיה לא היה נסתם כבר לחלוטין. לא, שיחררת מהר מידי, כמעט התחננה. תראי, אמרתי לה, באמת שאין לי התנגדות עקרונית לזיין גוויה, הרעיון לכשעצמו די מושך, לא אכחיש – אבל אני לא רוצה שזו תהיה הגוויה שלך, את מבינה? תחזיקי לי את היד, ותלחצי כשצריך.

אחרי הלחיצה, אחרי השחרור, כשהיא מכינה את עצמה למלא את ריאותיה, אני מצמיד את פי לפיה ואת אפי לאפה, ונושף. ממלא אותה באוויר שלי, בלכלוך שלי, בנשמה שנותרה לי. ואז נשאר צמוד מספיק זמן כדי לאסוף את הכל חזרה.


בתאבון.

כשליוויתי אותה לדלת, היה ברור שחסר משהו. זה לא שאני לא רוצה להזדיין איתך, הקדמתי והסברתי לה בקצרה, פשוט אני מעדיף שלא כל פגישה תהיה סביב סקס.

זה נשמע לה מוזר, אבל ככה זה עם שליטה עצמית, צריך לתרגל אותה. כמו שריר, אני חושב לעצמי ומנסה להסתתר מהמבטים הזועמים של שאר השרירים בגוף שלי שלא תורגלו לאחרונה. אז איך תגמור, היא שואלת אותי. אחכה לפעם הבאה שניפגש, אני עונה. לפחות עכשיו המבטים הזועמים של השרירים מופנים לשרירי יד ימין. היא לא שייכת לחבורה.

אני לא מבינה, שלושה ימים בלי סקס? היא מקשה. ככה החלטתי, אני מסיים, ופותח את הדלת. אוקי, היא חייכה בזמן שבדקה את מטלטליה והכינה את מטרייתה, תדע שאתה גיבור, אני כבר מחכה לפעם הבאה, ואני יודעת שתהיה רעב, איזה כיף.


אני מתיישב על הספה, כשהשקט הוא התפאורה החדשה שלי. ממשיך עם הספר שאני קורא – איש של שום מקום. כבר שבוע מאז פתחתיו לראשונה, ולא התקדמתי ולו תריסר עמודים. אני עדין מהרהר בשם שלו, והוא לבדו מטריד אותי עמוקות. עכשיו גם אין סיכוי שאקרא, הרעב מציק לי. אי אפשר לקרוא כשרעבים, את זה יגיד לכם כל ילד שני באפריקה.

אני לוקח את הטלפון תוך כוונה לתקוף את הבעיה, ומחייג לדנית. מה את אומרת, אני שואל, מתאים לך לקפוץ אלי? תכיני את השקשוקה שלך וגם נזדיין על הדרך? כן, היא עונה מיד. היא תמיד עונה מיד. אבל. היא תמיד עונה מיד, ותמיד יש לה אבל. מחר אני מתחילה ללמוד מוקדם, אז אפשר להשאר אצלך לישון ואצא ממך על הבוקר?

מכל האבלים שבעולם היא בחרה את הקשה. אני משרטט טבלה מהירה בראש, ואז מוחק ומשרטט אותה שוב, הפעם עם סרגל. בעמודה אחת, לחלוק את מיטתי, ועוד בלילה. ואז גם את הבוקר. אה, וגם לחלוק את השקט שלי איתה למשך עשר שעות, שזה שמונה וכמעה יותר ממה שתכננתי. יותר ממה שהבאתי את עצמי להאמין שאני מסוגל. כל זה בשביל מה? בעמודה השניה אני רושם שקשוקה, ומוסיף בעט אחר +טעימה. היא לא עד כדי כך טעימה, אומרת לי העמודה הראשונה בצורה משכנעת למדי. שכחת כאן משהו, מנסה העמודה השניה להיות מדוייקת ולהטות את הכף לטובתה.


בסדר, אני אומר לה לבסוף, יש לך מזל שאת זיון טוב, ותביאי איתך פלפלים כי נגמרו לי ואני גווע.

את בולעת מהר מידי. אמרתי, והיא חייכה מיד, זוכרת את השיעורים האוראליים הראשונים שהיא קיבלה ממני, עוד תרם יבש החלב על שפתותיה.

תני למשקה זמן בפה שלך, תרגישי ותנשמי אותו, חממי אותו עם רוק, ורק אז תבלעי. היא ניסתה שוב, אבל עדין הבעת פניה החסירה הנאה. לקחתי ממנה את הכוסית מיד, עדיף שלא לבזבז שום נוזל על כלבה שאינה מעריכה אותו. שום נוזל.

אני שמחה לשמוע שהיא מתחילה להתגבר עליו, היא אומרת.

הזמן עוזר להתגבר על הכל, אני אומר, ומיד מצטער על הקלישאה שבחרתי להשתמש בה. אני חושב לרגע אם המשפט הזה באמת נכון, מנסה להדוף את המחשבה שהייתי צריך לחשוב לפני שפתחתי את הפה. מאוחר מידי, עכשיו אני חושב על הדיפת מחשבות. היא לא מאפשרת לי לשקוע יותר מידי, ומיד תוקפת חזרה.

למה אתה אומר ככה? ואולי זה לא נכון? אולי הזמן לא עוזר להתגבר על כלום והיא תשאר מצולקת לנצח? היא שואלת, ואני תוהה אם היא מדברת על עצמה בעתיד.

כן, זו אפשרות, אני אומר. אבל מעשית, היא מקבלת כל יום כמה הודעות, נכון? בהתחלה היא דוחה בנימוס, אחר כך היא תתחיל שיחות אגביות, בסוף היא תקבע סתם להפגש עם מישהו, והנה זה יתגלגל למיטה. לפני שיעבור נצח יעסיקו את הראש שלה מחשבות אחרות לגמרי, וכל התקופה הזו תהיה זיכרון מתוק. אנחנו טובים בלהדחיק חרא. יופי, את הקלישאה האחרונה הצלחתי לשמור לעצמי.

אבל למה הוא עשה לה את זה? למה היא עשתה את זה לעצמה? זה היה ברור שזה יגמר רע.

תראי, זה פשוט. גבר פוגש אשה, גבר יוצא להרפתקאות עם אשה, האשה מתאהבת בגבר, הגבר מגיע למיצוי ועובר למישהי צעירה יותר. הסוף. נו, מילא הקלישאות האלה נכנסות לי למוח, אבל למה אני חיב לפתוח את הפה? אני גוזר לעצמי 5 דקות שתיקה. רק ככה אני מבין לפעמים. תעשה את זה 10.

אתה יודע, היא אומרת לבסוף, כשהיא מבינה שאני לא הולך לדבר בקרוב, עזוב אותך מכל השולטים, והנשלטות, ומשחקי תפקידים וכל הבולשיט הבדסמי הזה. בסוף כל מה שאנשים צריכים זה תשומת לב אוהבת. אני מהנהן ומפזם שיר ששנינו אוהבים [אבל היא אוהבת מהסיבות הלא נכונות]. כשהאמת מתבררת כשקר, וכל השמחה שבתוכך מתה, לא היית רוצה מישהו לאהוב? -- הנה קלישאה שהייתי שותה בשבילה.


כשיצאנו, החזקתי אותה חזק בעורף, מוליך אותה כאחת שאינה יודעת את הדרך, ואינה יודעת שאינה יודעת. זה כואב, היא אמרה. נזכרתי איך קודם היא חתכה אותי באיזה מעבר צר משום מקום מיוחד לשום מקום חשוב, חיזקתי את האחיזה. היא צעקה שוב, כשאתה שותה אתה תמיד יותר אלים, מציינת עובדה ישנה.

להיפך, אמרתי, כשאני שותה אני צלול יותר, נזכר טוב יותר במעשים הסוררים שלך. אם אלימות היא התוצאה, אין לך להלין, אלא על עצמך. היא שתקה לרגע, מנסה לשחזר את ההתנהגות שלה מתחילת הערב, ופסקה. לא, אתה פשוט יותר אלים וזהו.

זו סתם קלישאה, אני חושב.