ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הטלפון צלצל בטורדניות, מציג מספר שאיני מכיר. אין זה מהרגלי לענות למספרים ללא שם, אבל עת זחלתי בפקק תנועה, דעתי היתה נוחה עלי. חיברתי את הדיבורית בעצלתיים, נותן לצד השני הזדמנות הוגנת להתייאש. בורר היטב את האוזניות, מוודא שאוזנית ימין נכנסת לאוזן ימין, ושמאל נכנסת לאוזנה בהתאם. משחרר בקפדנות את הקשרים והפיתולים לאורכו של הכבל, כאילו השיחות יהיו פשוטות יותר אם הן יעברו בקו ישר. כבר חלפו שישה צלצולים. אני ממתין לשביעי ומושיט את ידי לכפתור המענה.

היי ניר. קול הבחורה, כמו מספרה, אינו מוכר. וגם השם ניר אינו מצלצל נכון. טעות במספר, אני מזדרז לענות, בתחושת הקלה שלבטח התגנבה לקולי. ובעוד ידי שוב מושטת לאותו כפתור שהתחיל את השיחה, היא ממהרת להגיד שהיא התקשרה למספר הנכון.

תצטרכי להזכיר לי, ותתחילי בשם שלך. אני מריץ בראשי את האפשרויות, ומבטיח לבחון שוב את מדיניות שמירת המספרים שלי. אני שמרית, היא אומרת. אני תוהה למה ביקשתי את שמה, עכשיו אני צריך להודות שגם הוא אינו אומר לי דבר. את בטוחה שיש לך את המספר הנכון? אני מביט בפקק, ומנסה לאמוד את קיצו, השיחה הזו לא תמשך עוד הרבה זמן.

דיברנו בעיקר במחשב, היא מפרטת בטון לא מוטרד במיוחד. להיפך, היא נשמעת נינוחה ואולי אפילו רעבה. ממשיכה לתאר לי את הכינוי שלה, את תוכן השיחות בקצרה ואת העובדה שהיא ביקרה אצלי פעם אחת.

עכשיו אני מזהה. אני קוטע אותה ומעלה לקדמת מוחי את האדם, הביקור, תוכנו ואת מספר החודשים שחלפו מאז. לא אמרת לי מעולם את שמך, אז איך את מצפה שאזהה. אני שואל בתמימות, כאילו יש בזה מן הצידוק. מבטיח לעצמי לבחון שוב את מדיניות לקיחת השמות, ובאותה הזדמנות גם את מדיניות השמות הבדויים שאני משתמש בהם. השם ניר נכשל, ידעתי שהוא לא מצלצל נכון.

אני רוצה לבוא אליך שוב. היא אומרת לי, כמעט בלחישה.

הקול שלה מציק לי.נדמה לי שאני מזהה שם רעב, אולי תשוקה, אולי חשק מיני. אני לא אוהב את זה. לא אוהב כשמישהי מתקשר אלי עם חשק מיני, ועוד ממספר שאיני מכיר. אני נובר בשברירי הזיכרון, וחושב כיצד לנטרל את החשק הזה.

מה שלום הילד הקטן ששלחת לפנימיה? התקבל?
היא היססה מעט, ולבסוף ענתה שכן.
ומה שלום אבא שלך? עדין סועדת אותו בביתך?
היא היססה הפעם לזמן יותר ממושך, ולבסוף ענתה שלא. הוא נפטר לפני מספר שבועות.

אז את אומרת שאת רוצה לבוא? אני שואל כאשר קולה סדוק יותר, נטול חשק מיני שמוביל להחלטות חפוזות, ולבסוף לבכי. זה תמיד נגמר בבכי.
כן, אני רוצה.

אני מנסה לזקק את התחושה כלפיה. מנסה למקום אותה על רף הסבלנות וההנאה שלי. מביט בשלט המציין את חמש מאות המטרים האחרונים שנותרו עד למחלף שלי, בזמן שהפקק נראה ממשיך אחריו עד אין קץ. תוהה אם אפשר להחליף את השלט במשהו ברור יותר, כמו: נא לקבל החלטות ולסיים שיחות עכשיו.

יום שני הקרוב, בשבע. אני צריך לסיים, אז נתראה. אני לוחץ על כפתור הסיום ומפעיל את האיתות הימני.

אל תבוא בטענות שאני מגלגלת עיניים. אני הרי עושה את מה שאתה אומר, היא אמרה לי. מגיבה לחוסר שביעות רצון מצידי על חוסר שביעות רצונה. מוזר הרצון הזה. באיזו קלות הוא בלתי שבע. כאשה בשנות השלושים לחייה בחוג לשומרי משקל.

היא טועה, כמובן. הגישה היא לעולם חלק מהעשייה.

דוגמא חיה. היה ואמרתי לה להביא לי מגבונים לחים [היי, פאק אוף! מה קרה, גבר לא יכול להנות מקצת לחות?], והיה והיא הביאה לי מגבונים לחים [נו חלאס, לא מצחיק] אבל היא מוציאה אוויר בהפגנתיות, כי עצרתי אותה באמצע החיים. דינה כדין הבאת נייר טואלט זול במיוחד במקום מגבונים לחים [רק ילדים קטנים עדיין צוחקים עכשיו, באמת].

עצרתי אותה באמצע הרחוב. לא אהבתי את הבעת פניה ואת הרטינה החרישית שהסתננה מבעד לשפתותיה הקפוצות. תגובה מתבקשת כנראה לאיזו התנהגות בלתי נסבלת שלי רק שניות קודם לכן, וכבר שכחתי כל פרט אודותיה.

פעולה ראשונה לשיפור מצב הרוח: סטירה פתאומית. ואז שאלה: את רוצה להיות נעימה כמו מגבונים לחים או מחוספסת כמו נייר טואלט? אולי היא נעלבה מההשוואה לנייר טואלט. או מהסטירה. או מהאנשים שהסתכלו מסביב. סיבותיה עימה, אבל תגובה טובה לא הגיעה ממנה.

כמו מנהל מוצלח המודיע לעובדיו שהוא מתחיל לפטר אנשים עד שהמוראל ישתפר, כך הצעתי לה את האפשרות להמשיך לקבל מכות באמצע הרחוב עד שמצב רוחה יעלה והיא תהיה נעימה כמגבון לח. כאן יצר ההשרדות לקח את המושכות, והיא החלה לחייך ולהתנהג למופת, בצורה שהייתה מאלצת את מורה המשחק והדרמה בבית הספר שלה להסתיר במבוכה את הבליטה במכנסי הטייץ שלו. ככה טובה היא הייתה.

[נוט טו סלף: שולט טוב צריך לדעת לדלג על כל היצרים, וישר לדבר עם יצר ההשרדות. תוצאות טובות במהירות הבזק.]



יכול להיות שאני צריך להיות קצת פחות בלתי נסבל, זה לוודאי היה עושה לכולם חיים יותר נעימים. אבל רק לאחת מאתנו יש את הזכות לשפר את עצמה, להיות טובה, להיות מושא לקנאה. להיות מגבון לח.

אנצל את הזמן הזה שפיין לא כאן, והנה עוד פרק במדור חוסר השלמות האהוב, שלא ירד למכונות הדפוס רק בגללו. נכתב לפני שנה, וכשאני קורא אותו היום, אני מבין שלא למדתי שום דבר חדש.


זה תמיד נחמד כשמישהו מעיד על עצמו כל מיני חסרונות שבעצם מחמיאים לו ["אני ישיר בצורה יוצאת דופן", "אני תמיד אומר את האמת. אין לי טאקט", "אני נורא ציני ומתוחכם, ואנשים פשוט לא מבינים אותי"], ואז כל השומעים מהנהנים ואומרים, אויש אתה ממש קשה עם עצמך, והוא יחייך וכולם יהיו מרוצים ומלאים בעצמם. לא כאן.


עם הזמן למדתי ששולט טוב הוא אחד שיודע מתי להתעקש ומתי לוותר.
שולט טוב הוא אחד שלא מתעצבן כאשר הפרטנרית שלו משבשבת לו את התוכניות.
שולט טוב יודע מתי לעצור, יודע את הגבול. שולט בעצמו. לא חושב מהזין.
שולט טוב הוא אחד שלא מרים יד מתוך כעס. לא נותן לאמוציות להכתיב את רמת הכאב.
שולט טוב לא מתרגש כשהדברים לא הולכים לפי התוכנית. הוא יודע לאלתר. הוא פתוח להצעות. הוא לא שובר את הכלים.
שולט טוב יודע שלפניו עומדת קודם כל אשה, עם רגש, עם רצונות, עם מחסומים.


אז מה למדתי מכל זה על עצמי?
שאני לא שולט טוב. טח, אפילו לא קרוב. חטאתי בכל התנהגות אפשרית. מעולם לא ביקשתי מחילה. חזרתי על כל חטא שוב ושוב. מעולם לא הבטחתי להפסיק. לעתים אני מתעכב במקלחת תחת מים רותחים כמו בחורה מפונקת שנאנסה בליל האתמול, וחושבת שהכל באשמתה. אבל איזו ברירה באמת יש לנו מלבד לשים חצאית מיני, לצאת ולהתנהג כאילו הכל בסדר?


יהיו כאלו שיחשבו לעצמם, נו באמת, זה לא יכול להיות אמיתי. למה שמישהו ימכור את עצמו בצורה כל כך גרועה בשוק הבשר הזה, בו כל התרנגולים מנסים להאדיר את עצמם כדי להגיע ראשונים לשחיטה. אבל זה נכון. כבר ציינתי שאני ישיר בצורה יוצאת דופן, אין לי טאקט, ואנשים פשוט לא מבינים אותי?







לחלקים הקודמים של חוסר שלמות טוטאלית:
1. עקרונות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=228379&blog_id=25127
2. נסבלות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=229553&blog_id=25127
3. הקשרות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=230163&blog_id=25127
4. פידבקיות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=230935&blog_id=25127
5. ייצוגיות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=248329&blog_id=25127

- יש משיכה מינית כזו, אני אומר לך, לצמחים.
- אתה מתבלבל. זה שיש בחורות שאוהבות לאונן עם מלפפון לא אומר שהן נמשכות לירקות.
- מצחיק מאוד. אבל יש כאלו שרוצים לחבק עצים ואף יותר.
- טוב יש בזה משהו יפה, אני מודה. להזדיין עם פרח.
- כן, אבל תחשבי שזה עונתי. כמה מבאס. את מתאהבת לך באיזה סחלב, והוא פורח פעם בחודשיים.
- נכון, אבל זה חוסך את כל הקטע של הפרידה. לא צריך לזרוק את המאהב הוא פשוט קמל. אתה בטח תאהב את זה.
- לגמרי. זה בעצם מה שעובר על כל אשה, לפרוח ולקמול. רק מרוכז בטווח של שבוע ובלי רגשות אשמה אחר כך.


מסקנה: אני צריך להפסיק לדבר על פאראפיליות איזוטריות, איכשהו בסוף אני מוצא משהו חיובי בכל אחת מהן.

שירלי היא הבחורה הכי א-מינית שאני מכיר.


למעשה הבחורה היחידה. כי בינינו, מה יש לעשות עם מישהי לא מינית? כבר עדיף חבר טוב ולחסוך את הדרמות. זו גם הסיבה שהיא עולה לי על העצבים חדשים לבקרים. היי, לא בגלל שאני פחות סבלני למישהי שאני לא מזיין כל הזמן. כל ידידי עדי שאין בי סבלנות במידה שווה לכולם.

אין לה חשק לדבר הזה שנקרא סקס, לא אוהבת סקס, לא מחכה לסקס. היא אף פעם לא תודה בזה כמובן, אבל העדויות מדברות בעד עצמן. היא נראית מעולה, ומחוזרת בהתאם. עכשיו היא יוצאת עם שני בנים, אבל הודתה בפני שהזדיינה עם אחד מהם בפעם האחרונה לפני חודש.


ההתחלה שלנו קרטעה, ואחרי שעתיים בערך העפתי לה סטירה שהזיזה לה, מילולית, את הלסת וזרקתי אותה מהבית. ההמשך היה מקרטע לא פחות. מאז זרקתי אותה עוד הרבה פעמים. בכל פעם אמרתי לעצמי שזהו, אין לי מה לעשות עם הייצור האדיש הזה.

זה לא שלא הזדיינו. להיפך, אנחנו מזדיינים בכל פעם ופעם, בלי קשר לבחור התורן שיוצא איתה באותו זמן. אבל האדישות שלה הורגת אותי. חוסר הציפיה שלה. משיכת הכתף והמבט המבואס.

היא יודעת שאם היא באה אלי, יהיה סקס. היא עושה פרצוף של חוסר רצון, ומביעה את סלידתה. אבל אני לא בדיוק שואל לדעתה, והיא כבר לא טורחת להגיד אותה. אני פותח לה את אחד החורים, ולזכותה ייאמר ששלושתם שימושיים, מזיין וגומר. היא בשקט כל הזמן, ממתינה בסבלנות. ואם במקרה הפה שלה פנוי, והיא מנצלת את העובדה הזו להתלונן, היא מקבלת סטירת הרגעה ואני ממשיך בשלי.


באמת שקשה להנות ככה כמו שצריך.


בפעם אחרונה שדיברנו היא שאלה אותי: נו, מתי אתה מזמין אותי אליך? אבוא להציק לך קצת.
זו בדיוק הבעיה, אמרתי, שאת אף פעם לא תגידי משהו כמו: מתי אתה מזמין אותי אליך? אבוא לעשות לך קצת טוב.
מה? היא שאלה, ככה בחורות אחרות אומרות לך?
ברור, עניתי, כל אחת ואחת מהן.
טוב, היא התריסה, אז איתי יש לך גיוון.
כן, עניתי חזרה, ולמה את חושבת שאת מוזמנת אלי רק לעתים רחוקות? כי את גיוון כמו שסתימה בכיור זה גיוון.
טוב, טוב, היא ניסתה לתמרן, אשתדל לשנות את הגישה שלי.


אבל בזמן האחרון, וכאן מגיע הקטע הקצר הזה למסקנתו, אני מוצא עצמי נהנה יותר ויותר מהגיוון הזה. היא אמרה לי פעם: מה אכפת לך אם אני לא רוצה סקס, גם ככה אתה לוקח בלי לשאול אותי. וכשהיא ניסחה את הסיטואציה בצורה כזו, הבנתי שאין כאן שום בעיה בעצם. העצבים שאני מקבל, והאלימות שאני נאלץ להפעיל מול חוסר הרצון שלה, הם לא הסיבה שבגללה אני לא מזמין אותה לעתים קרובות. להיפך, הם הסיבה שבגללה אני כן טורח להפגש איתה.


יודעת מה, אמרתי לה, בטח שאת מוזמנת לבוא. ואל תשני כלום. אני כבר אסתדר.

לא שאלתי, אבל היא אמרה לי שהיא לא שפחה. לא ביקשתי פירוט, אבל היא אמרה לי שהיא כלבה. אין לי מושג מה זה אומר, לא שאלתי.
לא דרשתי בעיסוקה, והיא אמרה לי שהיא לא בעסק. גם אמרה לי שהיא לא שולטת ולא מלכה, למרות שלא התעניינתי.
לא שאלתי מה היא רוצה לשתות, אבל היא אמרה לי שפאסיביים ומתחלפים הם לא כוס התה שלה.
היא מכורה לו, ככה היא אמרה, אבל לא שאלתי מי זה לו, ולמה.
שוב ושוב היא אמרה לי שהיא לא מחפשת פניות, ונמאס לה לסנן. אבל בכלל לא פניתי אליה, אז לא ידעתי איך להגיב על זה.
היא עושה רק מה שטוב לה, או לפחות כך היא טענה. מה טוב לה? אין לי מושג. נשמע לי נושא משעמם, אז לא התעמקתי.
משגעים אותה אנשים שלא קמים לאשה בהריון. אולי היא בהריון, לא יודע. אותי משגעים אנשים מסיבות אחרות לגמרי.
אמרה לי שהיא לא מבטיחה זוגיות, אבל מחכה לאדם הנכון. אני כבר מזמן לא האדם הנכון. הלאה.
היא נורא רוצה לנסות אבל מפחדת. לא שאלתי מה ולא שאלתי ממה.

כשהיא אמרה לי שהיא לא אוהבת שקרנים, עניתי לה שגם אני לא. זה היה שקר, אבל אולי מצאנו נושא משותף.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי נורא. אמרתי לה כן, זה באמת נורא. והלכתי.

- חוקר משטרתי בתחנה: וזה השלב שאמרת לו לא?
- מתלוננת: כן, והוא לא הפסיק.
- היית ברורה?
- מאוד!
- בסדר, אני חושב שיש לנו מספיק להתקדם. נשים את הבן זונה הזה במעצר, חכי יגיע מתחת לידיים שלי. רק תגידי לי איך בדיוק אמרת לו להפסיק, שיהיה לדו"ח.
- אמרתי לו: בבקשה... תפסיק, אני מתחננת אדוני.
- [מדבר לעצמו וכותב] בב..קשה תפס...יק אני מטחנ.. [מוחק, סססאמק] מתחננת... אדו...?!?! מה אדוני? הוא הבוס שלך?
- אממ... לא
- אז למה אדוני? הוא הנשיא לשעבר? שר המשפטים? רב ניצב? מישהו בכיר? אם כן, עכשיו אני צריך לעדכן את המפכ"ל.
- לא, הוא בן אדם רגיל, אתה לא מבין
- בן אדם רגיל? אז למה אדוני?
- כי זה מין משחק כזה, הוא האדון שלי, ואומר לי מה לעשות
- ואת עושה?
- אהה.. כן... זה המשחק. הוא אומר ואני מצייתת
- ואם את אומרת לא? הוא ממשיך?
- כן, מותר לו להמשיך מתי שבא לו, הוא האדון, או אם אני אומרת מילת ביטחון!
- אה, יופי, עכשיו אני מבין, והמילת ביטחון היא: לא. כן?
- לא
- מעולה, מה שחשבתי
- לא, אתה לא מבין. לא היא לא מילת ביטחון.
- נו, באת להתלונן על אונס או שהחלטת לשגע אותי? מה מילת הביטחון?
- אני צריכה להגיד: השפחההזונהשלךרוצההפסקה
- זו מילה זו? נשמע לי כמו משפט ביטחון, המנייאק בחר לך משהו שלא תוכלי להגיד!
- לא, זה אני בחרתי
- וואלה, ואת קוראת לעצמך שפחה?
- כן, זה כינוי כזה
- זונה?
- כן, גם, אוף אתה לא מבין, זה נקרא בדסם
- בדסאאמק, מה זה החרטא הזה מה? הוא אדון, את שפחה, הוא אומר, את עושה, את לא אומרת לא, ואם כן, אז לא לא אומר לא, ויש לך ספר ביטחון שאת צריכה לדקלם ואת בחרת את זה? מה את דפוקה תגידי לי?
- זה שיש לי ניק בכלוב לא אומר שמותר לו לעשות מה שבא לו
- מה זה ניק?
- זה כינוי באתר אינטרנט, לכל אחד יש שם אחר
- אה, אינטרנט, שמעתי על זה משהו באמת, זה בפייסבוק. ומה השם שלך שם באינטרנט הזה?
- זונה (מתחלפת)
- השם מתחלף?
- לא, זה חלק מהשם, זה אומר שלא תמיד אני זונה
- טוב, נגיד והבנתי, ומה השם שלו באינטרקום?
- הסרסור שלך
- של מי?
- שלי
- [תולש את הדו"ח, זורק לפח, ומתחיל אחד חדש] – זונה בחצי משרה מתלוננת על הסרסור שלה באינטרקום. לתייק תחת: זנות בארץ, לא בטיפול המשטרה.

הפעם במדור, אני עונה לשאלה של מישהי קרובה, לשיפור מצב רוחה [שאני הרסתי, נו מה].

תגיד בן אדם [היא מספיק קרובה לקרוא לי בן אדם. אבל מספיק רחוקה כדי לא לדעת שאני לא], כשאני מדברת עם מישהו, נניח בצ'אט, איך אני יכולה לגרום לו להסתכל עלי ולראות משהו מעבר לכוס?
...
...
אתה כאן?



כן, כן, שנייה, אני מנקה את הקולה שלפני רגע הייתה לי בפה, ועכשיו על הרצפה. אוקי, להסתכל עליך ולראות משהו מעבר לכוס... אממ, אין בעיה, אני יכול לענות מהכרות אישית, הרי אני לא רואה בך רק כוס, אלא...
... יודעת, גם פה ותחת, אתה צפוי. אולי תענה ברצינות?
איזה לחץ, בסדר, תשובה רצינית, למרות שאני לא זוכר שחתמתי על משהו כזה.



תראי, בסביבה כזו, נקודת המוצא היא שאת כוס. וכשאני אומר סביבה כזו, אני לא מתכוון רק לאתר הזה, אלא באופן כללי לשנת 2010, בואך לשנת 2011, ולמעשה עד שתשתמשי בכוס שלך לדברים אחרים, כמו להוציא משם ילדים. ושנינו יודעים שזה לא יקרה בקרוב. רגע, אנחנו יודעים את זה, נכון? אני משאיר את זה לפעם אחרת, אל תפריעי עכשיו.

אז הברירות שלך בעצם די מוגבלות. את לא יכולה לדבר על סקס, למרות שזה מה שכולם רוצים לדבר עליו, כולל את. נשאר לך לדבר על נושאים אחרים, שאת מבינה בהם, מצחיקה בהם, חכמה בהם, יש לך ניסיון בהם. את צריכה להתאמץ בקיצור.

אבל זו לא הבעיה הגדולה. הבעיה היא איך לדבר על סקס כשהנושא כן עולה. במקרה הזה תצטרכי לענות משהו ולעבור נושא. אבל לא לעשות את זה בצורה בולטת. כי אחת שבאופן בולט לא מדברת על סקס, בעצם מדברת באופן בולט על הבעיה שיש לה עם סקס, ואת לא רוצה את זה. את רוצה לפתות, לרמוז, לגלות טפח ולכסות טפחיים.

כל הדברים שאמרתי לך לא לעשות איתי בחיים.


דוגמא. הוא שואל אותך בבוטות אם את אוהבת שיורדים לך. את צריכה לענות משהו כמו: אני אוהבת רק אם זה מישהו טוב. כמו לאכול ארוחת ערב שגבר בישל. אתה יודע לבשל?

ואז תעבירי את נושא השיחה לבישול. זה אומנם משהו שאת לא מבינה בו הרבה [למרות כל השיעורים שאת עוברת אצלי], אבל עם קצת שקרים, הגזמות, גוגל וסיפורים מצוצים מהאצבע, תצליחי נהדר.



ככה, אם תצליחי לשמור על 75% שיחת חולין [אבל לא משעממת], 5% שיחת סקס [אבל לא בוטה] ו-20% מבט מהורהר [אבל לא סתום] – אני *חושב* שתהיי בסדר. עכשיו את יכולה להוציא את הזין מהפה שלך, ולהגיד לי מה את חושבת. רגע, מה את עושה, תמשיכי עם היד, מה לימדתי אותך? אם את לא מסוגלת לדבר ולהביא לי ביד, אז עדיף שתשתקי.





כן, אני יודע שאני צפוי, איזה כיף.

היא אמרה לי ביום שישי שהיא בעצם מתחלפת. משהו שחשדתי בו זה זמן מה. אמרתי לה שזה ממש נחמד. באמת? היא שאלה, כי יש כאלו שלא אוהבים מתחלפים.

לא מפריע לי, עניתי, להיפך – אשמח לשתף פעולה.


בשעות שלאחר מכן צבע עורה התחלף מלבן לאדום לכחול, עם איים קטנים של סגול וירוק, ופסי דם זולגים, כמו נחלים דקיקים חוצים ביניהם. מעל הנוף מעורר ההשראה הזה, עיניה גם התחלפו. מניצוץ אופטימיות ותקווה לצער עמוק וכאב חודר. והדמעות הזולגות מהן, רוצות לזעוק את שברה, אך הן מתערבבות ברוק, שתן ואיפור שהונח בקפידה מול המראה בשעות קודמות שנראות רחוקות כמו חלום מלילה שעבר, בתקופה של מחשבה חיובית מלאה בציפייה לערב מושלם.

מתחלפת מטומטמת שלי – אמרתי לה בקול אוהב, בזמן שאני שוטף את פניה וגופה במים חמים וסבון, מורח יוד על הפצעים המדממים, ופותח פלסטרים בטקסיות כמו דתית, מניח אותם בשורה על גופה הכואב שנפל לרצפה, ומאז לא התרומם – אני לא אשמע אותך יותר אומרת את השטות הזו לידי, נכון?

אני מבקשת ממך, אל תקחי את השולט שלי.
אני יודעת שאת טובה יותר, נאמנה יותר, יודעת מה הוא רוצה, מה הוא צריך, יודעת לבקש, יודעת להתחנן. ואני מצאתי אומץ רק להתחנן בפניך.

את משקיעה כל כך הרבה כסף ומאמץ בשביל להראות זולה. גורמת לו לחשוב שהוא הכניע אותך, גורמת לו לחשוב שהכל רעיון שלו, גורמת לו לחשוב שהוא בשליטה. גורמת לו לגמור מהר, לגמור לאט, לגמור חזק, ולחשוב שאת גומרת רק איתו.

אני רק מתחילה, מהססת, מפחדת, מתוכננת, מתוכנתת, מתגוננת. הוא שאל אותך באגביות מה הגבולות שלך, ענית לו באותה אגביות - שלך. אני מאוהבת בו מעל הראש, אבל מה אני כבר יכולה לעשות נגד זה?

את יודעת איך להציק בדיוק במידה, איך לגרות, מתי להרפות. נותנת לו אותך, נותנת לו מרחב, רומזת, מאזנת, מאומנת, מושלמת. כשאת בחדר יש לך נוכחות. את יודעת לבטל את עצמך ולהשאר שם. אני יודעת להעלם. כשאת אומרת לא, את לא אומרת לא, את מנווטת, לא מתעמתת, מפצה, מרצה, ועדיין משיגה כל מה שאת רוצה. בבקשה ממך, אל תרצי אותו.

את חור צר, גרון עמוק, חזה עומד, פה פעור, שיער גולש, גוף חלק, עור מתוח, עקב גבוה.
לי יש רק עין עצלה.



אז בבקשה.




בהשראת