ברובם אני לא מוצא אותה אחת

אז ככה: קמח, סוכר, אבקת אפייה, חלב, ביצים, תמצית וניל, חמאה מומסת והכי חשוב – בננות בשלות, מרוסקות.


- למה זה גרם לך להרגיש רע?
- בכל הקטעים האלה, בדיבור על שליטה טוטאלית, יש מן יכולת עליונה של דחיית סיפוקים וספיגה שאני לא יכולה לעשות.
- ואם תקראי על מישהו שהלך להתנזר, ועכשיו הוא לא מדבר, לא אוכל בשר ולא שותה אלכוהול כבר 3 חודשים רצוף - זה גם יגרום לך להרגיש רע?
- לא.
- אני לא רואה הרבה הבדל.
- יש הבדל. אני חושבת על הדברים שאתה היית מעריך ורוצה.
- אני ממש הייתי רוצה שתשתקי ל-3 חודשים.
- הלוואי והייתי יכולה.


מערבבים את כל החומרים הרטובים בקערה אחת, לא לשכוח להוסיף את הבננות, ואת כל היבשים בקערה אחרת, ואז הכל יחד.


אם אני מחזיקה את הזין בפה בזמן שאתה אומר שאתה לא רוצה, ואם אתה נותן לי סטירה כזאת שמרגישה כמו עונש, אז אני לא מבינה. ואני יודעת שאין פה הרבה מה להבין, כי אמרת מה שאתה רוצה. אבל זה מתחבר לעוד דברים. לפעמים אני מרגישה שיש דברים שאני צריכה לעשות גם אם אמרת לא, כי זה גורם בתכלס לסיפוק .

לפעמים זה לא כזה בהיר, ואני לא מבינה למה אתה צריך להכות ולהפגין כוח. ועוד יותר מבלבל זה לדעת שכל מה שנתפס כמפריע, גם נתפס כמחרמן.


אחרי שמשמנים מחבת עם קצת חמאה, מוזגים כף אחת מהבלילה, מחכים לבועות ואז הופכים, שתי דקות מכל צד אמורות להספיק. את המוכנים שמים בינתיים בתנור שחומם מראש.


אני רוצה שהאוויר שנכנס לי לריאות יגיע דרך הידיים שלך, היא אמרה לי דרך אצבעותי שסגרו על פיה ועל אפה. תלחץ, ביקשה. כנראה היתה מוסיפה בבקשה, אם פיה לא היה נסתם כבר לחלוטין. לא, שיחררת מהר מידי, כמעט התחננה. תראי, אמרתי לה, באמת שאין לי התנגדות עקרונית לזיין גוויה, הרעיון לכשעצמו די מושך, לא אכחיש – אבל אני לא רוצה שזו תהיה הגוויה שלך, את מבינה? תחזיקי לי את היד, ותלחצי כשצריך.

אחרי הלחיצה, אחרי השחרור, כשהיא מכינה את עצמה למלא את ריאותיה, אני מצמיד את פי לפיה ואת אפי לאפה, ונושף. ממלא אותה באוויר שלי, בלכלוך שלי, בנשמה שנותרה לי. ואז נשאר צמוד מספיק זמן כדי לאסוף את הכל חזרה.


בתאבון.