ברובם אני לא מוצא אותה אחת

כשליוויתי אותה לדלת, היה ברור שחסר משהו. זה לא שאני לא רוצה להזדיין איתך, הקדמתי והסברתי לה בקצרה, פשוט אני מעדיף שלא כל פגישה תהיה סביב סקס.

זה נשמע לה מוזר, אבל ככה זה עם שליטה עצמית, צריך לתרגל אותה. כמו שריר, אני חושב לעצמי ומנסה להסתתר מהמבטים הזועמים של שאר השרירים בגוף שלי שלא תורגלו לאחרונה. אז איך תגמור, היא שואלת אותי. אחכה לפעם הבאה שניפגש, אני עונה. לפחות עכשיו המבטים הזועמים של השרירים מופנים לשרירי יד ימין. היא לא שייכת לחבורה.

אני לא מבינה, שלושה ימים בלי סקס? היא מקשה. ככה החלטתי, אני מסיים, ופותח את הדלת. אוקי, היא חייכה בזמן שבדקה את מטלטליה והכינה את מטרייתה, תדע שאתה גיבור, אני כבר מחכה לפעם הבאה, ואני יודעת שתהיה רעב, איזה כיף.


אני מתיישב על הספה, כשהשקט הוא התפאורה החדשה שלי. ממשיך עם הספר שאני קורא – איש של שום מקום. כבר שבוע מאז פתחתיו לראשונה, ולא התקדמתי ולו תריסר עמודים. אני עדין מהרהר בשם שלו, והוא לבדו מטריד אותי עמוקות. עכשיו גם אין סיכוי שאקרא, הרעב מציק לי. אי אפשר לקרוא כשרעבים, את זה יגיד לכם כל ילד שני באפריקה.

אני לוקח את הטלפון תוך כוונה לתקוף את הבעיה, ומחייג לדנית. מה את אומרת, אני שואל, מתאים לך לקפוץ אלי? תכיני את השקשוקה שלך וגם נזדיין על הדרך? כן, היא עונה מיד. היא תמיד עונה מיד. אבל. היא תמיד עונה מיד, ותמיד יש לה אבל. מחר אני מתחילה ללמוד מוקדם, אז אפשר להשאר אצלך לישון ואצא ממך על הבוקר?

מכל האבלים שבעולם היא בחרה את הקשה. אני משרטט טבלה מהירה בראש, ואז מוחק ומשרטט אותה שוב, הפעם עם סרגל. בעמודה אחת, לחלוק את מיטתי, ועוד בלילה. ואז גם את הבוקר. אה, וגם לחלוק את השקט שלי איתה למשך עשר שעות, שזה שמונה וכמעה יותר ממה שתכננתי. יותר ממה שהבאתי את עצמי להאמין שאני מסוגל. כל זה בשביל מה? בעמודה השניה אני רושם שקשוקה, ומוסיף בעט אחר +טעימה. היא לא עד כדי כך טעימה, אומרת לי העמודה הראשונה בצורה משכנעת למדי. שכחת כאן משהו, מנסה העמודה השניה להיות מדוייקת ולהטות את הכף לטובתה.


בסדר, אני אומר לה לבסוף, יש לך מזל שאת זיון טוב, ותביאי איתך פלפלים כי נגמרו לי ואני גווע.