ברובם אני לא מוצא אותה אחת

את בולעת מהר מידי. אמרתי, והיא חייכה מיד, זוכרת את השיעורים האוראליים הראשונים שהיא קיבלה ממני, עוד תרם יבש החלב על שפתותיה.

תני למשקה זמן בפה שלך, תרגישי ותנשמי אותו, חממי אותו עם רוק, ורק אז תבלעי. היא ניסתה שוב, אבל עדין הבעת פניה החסירה הנאה. לקחתי ממנה את הכוסית מיד, עדיף שלא לבזבז שום נוזל על כלבה שאינה מעריכה אותו. שום נוזל.

אני שמחה לשמוע שהיא מתחילה להתגבר עליו, היא אומרת.

הזמן עוזר להתגבר על הכל, אני אומר, ומיד מצטער על הקלישאה שבחרתי להשתמש בה. אני חושב לרגע אם המשפט הזה באמת נכון, מנסה להדוף את המחשבה שהייתי צריך לחשוב לפני שפתחתי את הפה. מאוחר מידי, עכשיו אני חושב על הדיפת מחשבות. היא לא מאפשרת לי לשקוע יותר מידי, ומיד תוקפת חזרה.

למה אתה אומר ככה? ואולי זה לא נכון? אולי הזמן לא עוזר להתגבר על כלום והיא תשאר מצולקת לנצח? היא שואלת, ואני תוהה אם היא מדברת על עצמה בעתיד.

כן, זו אפשרות, אני אומר. אבל מעשית, היא מקבלת כל יום כמה הודעות, נכון? בהתחלה היא דוחה בנימוס, אחר כך היא תתחיל שיחות אגביות, בסוף היא תקבע סתם להפגש עם מישהו, והנה זה יתגלגל למיטה. לפני שיעבור נצח יעסיקו את הראש שלה מחשבות אחרות לגמרי, וכל התקופה הזו תהיה זיכרון מתוק. אנחנו טובים בלהדחיק חרא. יופי, את הקלישאה האחרונה הצלחתי לשמור לעצמי.

אבל למה הוא עשה לה את זה? למה היא עשתה את זה לעצמה? זה היה ברור שזה יגמר רע.

תראי, זה פשוט. גבר פוגש אשה, גבר יוצא להרפתקאות עם אשה, האשה מתאהבת בגבר, הגבר מגיע למיצוי ועובר למישהי צעירה יותר. הסוף. נו, מילא הקלישאות האלה נכנסות לי למוח, אבל למה אני חיב לפתוח את הפה? אני גוזר לעצמי 5 דקות שתיקה. רק ככה אני מבין לפעמים. תעשה את זה 10.

אתה יודע, היא אומרת לבסוף, כשהיא מבינה שאני לא הולך לדבר בקרוב, עזוב אותך מכל השולטים, והנשלטות, ומשחקי תפקידים וכל הבולשיט הבדסמי הזה. בסוף כל מה שאנשים צריכים זה תשומת לב אוהבת. אני מהנהן ומפזם שיר ששנינו אוהבים [אבל היא אוהבת מהסיבות הלא נכונות]. כשהאמת מתבררת כשקר, וכל השמחה שבתוכך מתה, לא היית רוצה מישהו לאהוב? -- הנה קלישאה שהייתי שותה בשבילה.


כשיצאנו, החזקתי אותה חזק בעורף, מוליך אותה כאחת שאינה יודעת את הדרך, ואינה יודעת שאינה יודעת. זה כואב, היא אמרה. נזכרתי איך קודם היא חתכה אותי באיזה מעבר צר משום מקום מיוחד לשום מקום חשוב, חיזקתי את האחיזה. היא צעקה שוב, כשאתה שותה אתה תמיד יותר אלים, מציינת עובדה ישנה.

להיפך, אמרתי, כשאני שותה אני צלול יותר, נזכר טוב יותר במעשים הסוררים שלך. אם אלימות היא התוצאה, אין לך להלין, אלא על עצמך. היא שתקה לרגע, מנסה לשחזר את ההתנהגות שלה מתחילת הערב, ופסקה. לא, אתה פשוט יותר אלים וזהו.

זו סתם קלישאה, אני חושב.