ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הציניקן שבי לא מרשה לי להאמין באהבה ממבט ראשון, וגם לא בנשמות תאומות, וגם לא בהרגשה שאיכשהו דברים יסתדרו אם רק יש חיבור מתאים. אבל איתה זה התחיל אחרת.

אחרי שניים-שלושה משפטים ושניים-שלושה מבטים, ידענו שנינו שאנחנו סולמייטס. לא היה צריך לדבר על זה, הכל היה כל כך ברור פתאום. ההרגשה הזו שמציפה מבפנים, שהכל בסדר. ואם לא הכל, אז זה מה שיפה בנשמות תאומות, שהכל יהיה בסדר.

זה שאתם אוהבים אותו דבר, הם אומרים, לא עושה אתכם נשמות תאומות. אז הם אומרים. זה שבמקרה שניכם אוהבים את אותו שיר, הם מוסיפים, לא אומר שלא תצטרכו להתפשר על כל השאר. אז הם מוסיפים. אבל מה הם יודעים? היו בעיות, בטח, מתי אין? אני שואל. היא למשל אוהבת לצאת למסיבות, ואני אוהב להישאר בבית. היא אוהבת סרטים זרים, רצוי בשפות שכבר נכחדו, ואני מעדיף לשתות קפה ללא סוכר. זה מה שיפה בנשמות תאומות, לא צריך לבלות כל הזמן ביחד.

היא לא התחברה לתחום השליטה, ולא הייתי מוכן שזה יפריע לנו. הגשמה עצמית באה לידי ביטוי בהרבה צורות, ואם אני לא יכול לעשות אהבה כמו שאני אוהב [שזה יותר לעשות, ופחות אהבה] אז אמצא משהו באמצע. הכי גרוע זה להיות קיצוני ולהיכנס למעגל של חוסר סיפוק שמזין את עצמו. מאוחר יותר התברר לי שהיא מזועזעת מכל התחום. לא בדיוק משהו שאפשר לחפש בגוגל ולצאת בשלום. אז רשמתי לעצמי לא לדבר עליו יותר, מה שלא הפריע לי לדבר על הרבה נושאים אחרים. אי אפשר לצפות ששני אנשים יוכלו באמת לדבר על הכל נכון? זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מוצאות דרך לתקשר גם בלי מלים. או משהו כזה.

היא לא אהבה את הרעיון של יחסים פתוחים, ואני באמת לא יכול אליה בטענות בנושא. היא ניסתה לקבל את זה בהתחלה, וכשאני אומר ניסתה אני מתכוון שהיא נתנה לי לסיים את המשפט עד הסוף. אני לא חושב שאפשר לדרוש יותר, אם להיות ריאלים. אהבה או לא אהבה, יש דברים שפשוט לא עושים. לא הרגשתי שאני מוותר על הרבה, כלומר קצת, אבל פשרה היא חלק מכל מערכת יחסים, נכון? העיקר שהבנו אחד את השני. זה ששנינו אוהבים את אותו שיר, לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג כמו ילדים קטנים ולחשוב שהכל צריך להיות מושלם. זה מה שיפה בנשמות תאומות, הן מתבגרות.

התקשורת תמיד הייתה מצוינת, כלומר כשדיברנו על כל הנושאים שאפשר היה לדבר עליהם. השיחות הזכירו עדר פרות ברמת הגולן, עניין של זמן עד שפרה עולה על מוקש. עיני עגל נפתחות לרווחה, מלוות את שאריות הבשר למעלה ואז את כל הדרך למטה, כאומרות: מה חשבת לעצמך פרה מטומטמת? אבל כשידענו להתחמק מהמוקשים, הכל עבר במי מנוחות. בגלל זה גם הפרידה הייתה נינוחה ובלי מריבות. זה מה שיפה בנשמות תאומות, אין דרמות.



בזמן שאני חושב על כל זה, כתבי לוואלנטיין שלי היום שאם היא תינשך על ידי זומבי, יש בי מספיק אהבה לתת לה כדור בראש. היא אמרה לי שזה נורא רומנטי. אחרי שחשבה קצת, הוסיפה שאני צריך לנסות לרפא אותה בתור אופציה ראשונה, ורק אז לטעון את השוטגאן. ואפילו שאני יודע שאי אפשר לרפא נשיכה של זומבי, וגם הרגשתי קצת עצוב שהיא משלה את עצמה - עדין הסכמתי איתה.

זה מה שיפה בנשמות תאומות. הן מסכימות.