ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ברובם אני לא מוצא אותה אחת

- אין לי מוח... רק קש - איך אתה יכול לדבר אם אין לך מוח? - לא יודע... אבל יש אנשים שאין להם מוח והם מדברים הרבה... הלא כן? - כן, אני מניחה שאתה צודק
לפני 13 שנים. 30 באוקטובר 2011 בשעה 17:20

אתה זוכר שדיברת איתה עלי ועליך? היא שאלה, מבלי לחכות לתשובה, מניחה את כוס הבירה שלה בצד.


היא דחפה לשבת על הבר, אולי להיות קרובה לאלכוהול, אולי קרובה לברמן, אולי קרובה אלי. היא אף פעם לא אוהבת את השולחנות האלה שחוצצים בינינו, ואני מצידי משחק על זה, מתיישב מיד מאחורי שולחן, מסמן לה לשבת מולי, ומשלב רגל על רגל. אני לוקח את התפריט, מכסה בו את פני, ובו זמנית גם מציץ מעליו לראות את הבעת פניה. אבל הפעם זה היה על הבר. הנהנתי שתוכל להמשיך. בעוד היא מניחה את הבירה שלה, משתהה קצת, אני לקחתי את שלי ביד. אחרי שהקרבה לברמן עזרה לה לטעום מספר סוגי בירות, היא בחרה אחת חזקה במיוחד, עם 10 ומשהו אחוזי אלכוהול. מכינה לבאות.


והבאות הגיעו. אמרת לה שאיתי אתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, ואני איתך גם יכולה להיות עצמי. ואני חושבת שבסוף, זה מה שחשוב, אפילו אחרי שבוע מעיק, שבו להיות עצמנו לא עשה לאף אחד מאיתנו חיים קלים.

אחרי שלקחתי את הבירה בידי, עכשיו זה הזמן ללגום ממנה, נותן לשקט לשחק את התפקיד שלו. למלים לעמוד בחלל האוויר, לפני שהמוזיקה או החיוך של הברמן או פשוט הזמן יפזרו אותן. חכמה הילדה. אולי קצת תמימה כשזה נוגע לסדרי עולם, אבל אנחנו לא נרשום את זה בעמודת החסרונות, אנחנו יודעים טוב מזה. המשכתי ללגום בשתיקה.

נו, מה אתה אומר? היא שאלה אחרי שהשתיקה הרגישה מתמשכת מידי. הורדתי את הכוס. אני אומר שאני לא יכול לשוחח על זה עכשיו.
מה, למה? ניכר על פניה שהיא מאוכזבת מהשתיקה הרועמת. הסיבה שאני לא יכול לדבר על זה עכשיו, עניתי לה, היא שאין לי כאן גישה לחגורה שלי. כשנגיע הביתה תקבלי תשובה מפורטת. את יודעת שאני מעדיף לא להגביל את כושר הביטוי שלי למלל בלבד.

האכזבה התחלפה באחת לשמחה, שבעצמה לא שרדה ליותר מכמה שניות. ביטר-סוויט מומנט.


---


בבית זה אכן יותר קל לשוחח לעומק על בעיות. הדפסתי רשימה קלילה שמצאתי ברשת וכותרתה: 15 דברים שבחורה רוצה מהגבר שלה, אבל לא תבקש. מיקמתי אותה על בירכיי, עם ישבנה באוויר, בידי החזקתי את מתקן ההתנהגות שלי – מחבט קטן מעץ, עם ידית אחיזה קטנה, ושטח פנים שמתאים יפה לישבנה – ואת הרשימה הנחתי מתחת לעיניה. עכשיו תתחילי לקרוא בקול.


1. הודעות טקסט של בוקר/לילה טוב
היא החלה לקרוא, ואני התחלתי לדבר, הן במלים והן עם מתקן ההתנהגות שלי. נו, הודעות את מקבלת או שצריך להאשים את חברת הסלולר? מקבלת, היא אמרה-צעקה. יופי, תמשיכי.

2. תמונות מצולמות יחד
מקבלת, היא ניסתה לענות מהר לפני שהיא תרגיש עוד מכה, אבל הצלחתי להשיג אותה. הלאה.

3. הפתעות, במיוחד קטנות
מקבלת, מקבלת, היא הזדעקה. אבל כאן ראיתי לנכון להתעכב. אולי אתן לך מכה על כל מתנה שקיבלת ממני רק בחודש האחרון, מה את אומרת? לאא, היא צעקה וצחקה במקביל, בזמן שאני התחלתי לספור מכות נוספות על ישבנה שכבר הלך והאדים. לדעתי אני צריך להגיע לפחות למאה רק על הנקודה הזו, אבל אין לנו כאן את כל היום, אז תמשיכי.

4. לבקר ולהביא לה את האוכל האהוב עליה
מביא, מביא, איזה סיוט, אמאלה. היא ענתה. סיוט? אני מבין שאת לא מרוצה מהאוכל שאני מבשל, אמרתי והמשכתי להכות. כן, אני מרוצה, אבל אני רק ב-4!

5. חולצה עם הריח שלו
מה עם הגופיה שנתתי לך באמת? לובשת או שאת משתמשת בזה בתור מטלית? שאלתי. לובשת, בטח. יפה, 6 ו-7 לא רלוונטיים, אז תמשיכי ל-8.

8. מחמאות כנות
נו, את מקבלת ממני מחמאות זונה? מקבלת. והן כנות, כלבה? כנות. ויש לך תלונות בנושא, מטומטמת? אין. ענתה, מרוצה הן מהתשובות שהיא ידעה, והן שהסבב הזה הסתכם רק בשלוש מכות.

9. שר לה את השירים האהובים עליו, אפילו כשהוא מזייף
אני מבין שאני צריך להפסיק עם זה, נכון? מה פתאום! היא ענתה, אני הכי אוהבת את זה. אז תמשיכי.

10. בובה חמודה להתכרבל איתה כשהוא לא בסביבה
את זוכרת את הפינגווין? זוכרת. ואת הכלב בובה שהבאתי לך ועכשיו על המיטה שלך, עם הרגליים הקשורות והגאג? זוכרת. אז תעברי לנקודה הבאה.

11. שיחות אמיתיות ורציניות
אל תעני על זה, אנחנו עושים אחת כזו בדיוק ברגע זה. תמשיכי.

12. שיחות נונסנס מצחיקות, גם
גם על זה אל תעני, אני עוד אגלה שאת מתבלבלת בינן לבין השיחות הרציניות. הלאה.

13. הג'נטלמניות שלו
חסר לך מזה? רוצה להכיר כמה ליצנים שתוכלי להשוות? מה פתאום חסר, היא ענתה, ואני לא רוצה להכיר אף אחד. ידיה כבר מונחות על ישבנה, מנסות להגן מכל מכה ג'נטלמנית נוספת. תעיפי את הידיים, ותמשיכי לקרוא.

14. נחמה וסבלנות כשהיא בוכה
רואה, כאן יש לך מזל שאת לא בוכה הרבה, אבל מצד שני, אני לא מרגיש שאני צריך אפילו קמצוץ אחד פחות של סבלנות איתך. במיוחד כשאת מתנהגת כמו ביץ' כפויית טובה. אחרון.

15. שיגיד לה כמה הוא אוהב אותה
כאן כבר המכות שלי היו חזקות וללא הפסקה. רואה? אולי זו בדיוק הבעיה? אולי את שומעת את זה יותר מידי? אולי את חושבת על זה יותר מידי? אולי אני מפנק אותך יותר מידי? אולי זה הכל נראה לך מובן מאליו ובחינם? יכול להיות? – לא, היא ענתה בקול נחרץ. אז מה זה עושה אותך? לאקי סלייב, אמרה. ומה עוד? לאקי פט, אמרה. ועוד? גרייטפול ביץ', סיכמה. ואת לא תתנהגי כמו נקבה מפונקת, ותהיי נחמדה ונעימה, ובלי דרמות, ובלי נרגנות – עם סיבה או בלעדיה, נכון? שאלתי בזמן שאני מטעים מכה עם כל מילה.

נכון! היא צעקה.


מעולה, מתקן ההתנהגות עשה את העבודה שוב.




הרשימה המלאה, למחפשי/מחפשות אתגרים


לפני 13 שנים. 10 באוקטובר 2011 בשעה 9:30

אני יכול להבין, אחרי ריכוז על ומספר הנחות מפליגות, בחורות שמעדיפות את הפגישה הראשונה עם גבר זר לעשות במקום ציבורי. וגם אז, אני לא מבין באמת עד הסוף. כמו שמנסים להבין מספרים ראשוניים. מהר מאוד ניתן להבין את החשבון, אבל אף פעם לא מובן מה הקטע.

גם כשאני מבין, זו לא הבנה רציפה. לפעמים אני עדין מתקשה לרדת לעומקן של הנסיבות, והמודלים הרגילים של אמון וחשש לא מחזיקים מים. מספיקה דוגמא אחת של הכרות רבת שנים כדי לסתור את התאוריה, ולפיה ככל שחולף הזמן האינטימי כך גובר האמון ויורד החשש. מספיקה דוגמא אחת, אני אומר, ודוגמאות יש למכביר. הנה אחת מהשבוע האחרון.


יש לה מבחן להתכונן אליו. בהיותי אוהב האדם שהנני, הצעתי את עזרתי. תמיד נחמד להוריד חלודה מנושאים שלמדתי בכתה ו'. היי! אני לא אומר *שהיא* בכיתה ו'. אני קובל על רמת החינוך הנמוכה בימינו, ולראייה, היא לומדת משהו *שאני* למדתי בכיתה ו' [רושם לעצמי כאן פתק בצד לשלוח את הרשומה הזו למשרד החינוך. בשינויים קלים].

בחזרה לחוט המחשבה שלי עם תיקון קל: אין לה מבחן, אלא חומר לימוד שהיא רוצה לעבור עליו. רגע, תיקון שני: היא לא רוצה לעבור על שום דבר, היא דווקא נהנית מהחופש. אני החלטתי שהיא צריכה חיזוק. אמרתי, אוהב אדם הנני, וחשובה לי השכלתה. במסגרת זו לפעמים אני יוזם סדנאות לימוד ושאיפה למצויינות.

אז הצעתי לה לבוא אלי, עם המחברות והספרים, עם עפרון מחודד ומחק. סרגל? אין צורך, אני אביא. טוש אדום? וודאי שאני אביא. מקל הוראה? ברור, אני מחזיק אותו ברגע זה ממש.

רגע, רגע, היא קטעה אותי בזמן שאני עובר על רשימת הציוד, אולי אפשר ללכת לספרייה הציבורית?

לפני 13 שנים. 5 באוקטובר 2011 בשעה 18:06


הבעיה שלי היא כזו, השולט שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, מנסה כל הזמן להוריד לי את הביטחון העצמי. אני יודעת מה אני שווה ואני לא מפחדת להראות את זה. יש לי דימוי עצמי גבוה, אז למה הוא מנסה לערער אותו ולהגיד שאני לא שווה כלום? מה הקטע שלכם?
בלי קשר, רק שתדע שאני אוהבת לקרוא אותך, בזמן האחרון אתה כותב קצת בנאלי, אבל בסך הכל אתה בסדר ונשמע לי יותר רציני ממנו. אולי תזמין אותי לסושי, מה אתה אומר?




נשלטת יקרה, אם אפשר לקרוא לך ככה, זו בעיה חמורה אצל שולטים. מה הטעם להגיד למישהי מה לעשות אם היא יודעת את זה בעצמה, נכון? אז השולט שלך מנסה לערער אותך, ולהגיד לך שאת לא שווה כלום, וככה לעשות את השליטה שלו ליותר קלה.

עד כאן לא חידשתי לך שום דבר. אבל בואי ניקח את זה צעד אחד קדימה.

אם השולט – כל שולט, ובוודאי השולט שלך – צריך מישהי עם ביטחון עצמי נמוך כדי לשלוט, מישהי שחושבת שהיא לא שווה הרבה, ואת לא אחת כזו – אז מה זה עושה אותך? נכון, אחת שלא שווה הרבה. [אם ידעת את התשובה, צ'פרי עצמך בממתק - יש התקדמות]

את מבינה, השולט שלך צודק, רק לא מהסיבות הנכונות. את באמת לא שווה הרבה, עובדה: יש לפחות שולט אחד שלא מרוצה ממך. ואם הוא לא רציני כמו שאת מתארת אותו, אז איך תצליחי לספק שולט יותר רציני?


אני למשל דווקא מעדיף בחורה חכמה, אחת שלא מפחדת להגיד את מה שיש לה. כן, אני יודע גם לקבל ביקורת, ולא חושב שאני יותר חכם ממנה, רק בגלל שיש איזושהי היררכיה מטופשת. אבל אם השולט הדמיקולו שלך עכשיו לא מסתפק בך, איך לכל הרוחות תהיי יותר טובה למישהו טוב ממנו? 'הנה, תראו אותי, הגננת שלי חושבת שאני לא שווה כלום, אז אני מוכנה לקפוץ לכיתה אלף' – ככה את נשמעת. [אם זה פתאום נשמע לך דבילי, צ'פרי עצמך בממתק - יש התקדמות]

ומה את מקשקשת על הכתיבה שלי? כתבת משהו בחיים שלך או שהבלוג שלך מלא באכלו-לי-שתו-לי, אני-שונאת-את-הביולוגית ומה-אלבש-למסיבה? נראה לך באמת שתעבירי עלי ביקורת? יאללה, כל אחת שיש לה פה, חושבת שהיא יכולה לפתוח אותו. ומילא הפה שלך עובד פול גז, למה המוח בניוטרל?


אגיד לך בדיוק מה שאני אומר לה כל הזמן: זה שאני שולט לא עושה אותי חכם ממך, פשוט את כזו מטומטמת שקשה מאוד לא לעקוף אותך.

אה, ואני לא אוהב סושי, אבל אם בא לך להזמין אותי לבירה, אז סבבה. נראה לי שיש על מה לדבר. אבל קודם כל, וכאן מגיעה העצה שלי, תוכיחי לו שאת שווה משהו, על ידי זה שלא תהיי שווה כלום. אחר כך תזרקי אותו ותעלי ליגה.



לפרקים קודמים של המדור האהוב:
1. דוז אנד דונטס לכלבה המטונפת - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=253634&blog_id=25127
2. איך אני יכולה לגרום לו להסתכל עלי? - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=251272&blog_id=25127
3. או אני או הכלבה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=240995&blog_id=25127
4. שקר בשיחה הראשונה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=237536&blog_id=25127
5. מטלות בית - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=232974&blog_id=25127
6. בעיות משקל - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=228099&blog_id=25127
7. לא מראה לי אהבה - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=225428&blog_id=25127
8. לא מאותגרת מספיק - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=225095&blog_id=25127
9. חוסר ריגוש - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=219158&blog_id=25127

לפני 13 שנים. 29 בספטמבר 2011 בשעה 13:48

הסתכלתי לך אז בעיניים, ואמרתי לך שאת איתי. אני לא הולך לשום מקום, כל זמן שאת רוצה אותי לידך. לקח קצת זמן, אבל בסוף הדמעות הפסיקו, וזמן מה אחר כך הפנים יבשו, ולבסוף גם עלה לך החיוך. רגע טוב לתמונה. הגיע הזמן לשים את הפחדים ואת הסיוטים בצד. לא לתמיד, אבל לפחות לעכשיו. התחייבות כזו היא הצעד הראשון במסע למיגור השדים שלנו. בינתיים אפשר לחייך, את המכשולים שצפויים לנו נעבור ביחד.

לא כל ההבטחות נולדו שוות, ולא כולן זוכות לחיים מלאים. יש כאלו שנבראות בחטא, ויש כאלו שעדיף שלא יאמרו. אבל ידעתי מה אמרתי, וידעתי שזו שונה. לפעמים רק ההבטחה עצמה, רק להוציא את המלים בקול, הפעולה הזו לבדה נותנת את הכח לקיים אותה. הבטחה שמקיימת את עצמה.

היום, אחרי כל כך הרבה שנים מאז, אני כבר לא זוכר מתי ראיתי אותך פעם אחרונה. אני מנסה לדמיין איך זה היה לעשות איתך אהבה אבל החלק הזה ריק, כמו מעולם לא היה. אני מביט בתמונה שצילמנו אז, ואני בטוח שהיה שם חיוך, אולי אפילו צחוק. עכשיו אני רואה שם עצבות. זה לא הגיוני, אני מנער את התמונה כמו היתה פולארויד, מחכה שתתפתח למשהו אחר, למשהו שאני זוכר. העצבות הזו לא מתנערת.

לפני 13 שנים. 21 בספטמבר 2011 בשעה 19:18

אני לא אוהב כשהיא לא מודעת ליופי שלה. בחורה צריכה לדעת מה היא שווה, זה מה שאני תמיד אומר.

זה לא שאין לה הזדמנויות לדעת כמה היא יפה, היא מקבלת פידבק מהסביבה. אבל תמיד מגיבה לזה בביטול, לא מאמינה, מזלזלת. נו, זה משגע אותי. לפחות היא למדה לסתום את הפה כשזה מגיע ממני, אבל מחמאות מאחרים היא תמיד מבטלת.

האמת שלא תמיד, לפעמים היא מפתיעה. כמו הפעם הזו שציטטתי לה מישהי שבילתה איתנו את השבת: היא אמרה שאת יפה מאוד כוסאמאשלך – ועכשיו הערה צינית מצידך בעוד 3..2..1.. אבל היא רק אמרה שאיזה נחמד לשמוע, והיא באמת מרגישה ככה. וואלה, אמרתי.

ואז בפעם הבאה ששכבנו, הנחתי אותה בעדינות על גבה, והסרתי לה את השיער מהפנים כשחדרתי אליה. ואז, בשיא השלווה, נתתי לה סטירה בכל הכח. כיסיתי את פניה בכרית, לוחץ אותה חזק למיטה, ומדבר מספיק חזק כדי שתוכל לשמוע דרכה. מה את חושבת שאת, אה? על מי את תופסת כאן ישבן? נדמה לך שאת יפה פתאום? הפכת להיות דוגמנית הבית של רבלון בין לילה? הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני מזיין אותך זה את הפנים שלך, טינופת.

אני ממשיך וממשיך, עד שהיא בוכה. ואז עוד קצת. בחורה צריכה לדעת מה היא שווה, זה מה שאני תמיד אומר.

לפני 13 שנים. 17 בספטמבר 2011 בשעה 20:17

תם הקיץ, ואיתו תמה תקופת הזקן. בגלל שאני סנטימנטלי עד אין קץ וגם רומנטי עד כדי ייאוש, השארתי לעצמי מזכרת קטנה ממנו. פור אול דה נייס ליידיז.




עם החורף גם פיין החליט לחזור. בואנה, אמרתי לו, אתה כמו שבלול שיוצא החוצה בעיוורון עם הגשם הראשון, רק שאפילו גשם לא היה.
- התחממות גלובאלית, לא שמעת? אף אחד לא מחכה לגשם כבר. הגיע הזמן שתחליף את הניק הדפוק שבחרת לך.
- פיין, זה ניק סימפטתי, עושה אותי יותר נגיש.
- אתה נגיש כמו שנאו-נאצי נגיש להשלים מניין, על מי אתה בא לעבוד? תשנה אותו לפני שאני מוסיף לך מתחלף לפרופיל.



הולך להיות חורף ארוך.

לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2011 בשעה 17:43

אני אוהב את תחילת שנת הלימודים. כל כך הרבה אקשן ודברים להשתלט עליהם. שיעורים, ציונים, דד ליין לעבודות. שעות השכמה, ושעות דחוקות לשלוח אותה למיטה. כל כך הרבה הרגלים שצריך לחזור ולבנות. ההצלפות נספרות במהלך השבוע בקצב מסחרר והחגורה שלי עובדת שעות נוספות בסופי שבוע.

אם כבר סוף שבוע, אז באחרון שכבתי ערום במיטתי עת שמעתי אותה זועקת מהמקלחת. לא קמתי, הנחתי שהחדשות יגיעו אלי במהרה. אוף, קיבלתי. היא רטנה בטון שאינו מוערך בבית. אחרי איחור של ארבעה ימים, כשדאדי שלי שוכב ככה ערום, אני מקבלת. מה אתה אומר על זה? אני אומר שהיית צריכה להקשיב לי, כשאמרתי לך לחכות עם ערכת בדיקת ההריון עד לערב. הסופרפארם השכונתי שלי מרוויח עלי יותר מבדיקות הריון ממה שהוא מרוויח על אספירין מכל השכונה. עכשיו בואי לפה ואל תטפטפי לי בכל הבית.

כשזיינתי אותה, הבטתי לה ישר בעיניים. אני מקווה שכל השבוע יכאב לך הכוס, אמרתי. את תשבי בשיעורי ספרות ולא תצליחי להתרכז ביהודה-פאקינג-הלוי. רק תחשבי על הכוס שלך ומי הבעלים שלו.

יש לך טעם של דם, היא אמרה לי בסוף כשהיא ניקתה אותו בפיה. נישקתי אותה כדי להעביר את הטעמים אלי, וחשבתי לעצמי. לך יש טעם של תאונה.

לפני 13 שנים. 30 באוגוסט 2011 בשעה 16:14

יש לי משהו להגיד לך הערב.

כמה כבר אפשר היה לדחות את זה? כל הזמן עסוקה ולא נותנת לי תשומת לב. תראי אותי, מדבר כמו נקבה. אפילו אמרתי לך את זה בטלפון, ואת אמרת: יש לך את הדפוקות שלך. דפוקות?! הזדעקתי. לא, תיקנת אותי, תקופות. ושנינו צחקנו בקול רם, כי האלטרנטיבה נכונה באותה מידה.

אבל הנה, סוף-סוף את מגיעה, ויש לי משהו להגיד לך. כבר הכנתי את המצרכים בצד לארוחת ערב שאכין. יש רביולי, ותרד ופסטה. יש גם פטריות ויין. וגם עברתי לקנות עגבניות טריות, ופלפלים וחסה. תראי אותי, שוב מדבר כמו נקבה.

עוד יומיים את מתחילה שנה חדשה, סיבה להרמת כוסית וגם כמה מילות הצלחה יהיו במקום אני מניח. אבל רק אחרי שאגיד לך את מה שיש לי: אם את חושבת שתצליחי להרחיק ממני את התחת שלך עוד זמן רב, את טועה. כמה שאת טועה. I will get medieval on your ass. זהו, הפסקתי לדבר כמו נקבה, אני חוזר לחתוך פטריות.

לפני 13 שנים. 29 באוגוסט 2011 בשעה 8:42

הזמנתי, טעמתי והחזרתי את המנה בנימוס. אני יכול להבין את המלצר שהתעצבן קצת על הטרטור. אני יכול להבין את הטבח, אף אחד לא אוהב שמחזירים לו. אני אפילו יכול להבין את עצמי, שזה נדיר. אבל אני לא מבין למה הפרגית נעלבה, ולמה היא עכשיו עושה לי פרצופים מהצלחת. היא לא נשלחת לפח, במסעדה שלא ידועה בתקנים המחמירים שלה. פרגיות, גם אם נפוצות, עדיין יקרות. היא תמתין בסבלנות לבא שיזמין אותה, אפילו אם בינתיים היא קצת תתייבש בחוץ. שום דבר שקצת שמן זית לא יכול לפתור.

לו ידעתי שפרגיות כל כך רגישות. טוב, על מי אני מנסה לעבוד, ידעתי. ואני מנסה להיות נחמד בחזרה, ולהחזיר אותה בחיוך למטבח. אבל אף פעם שום פרגית לא חייכה אלי חזרה, לא בדרך חזרה. זו לא הרגשה נעימה, ישר אני מרגיש אשם בשם חוש הטעם שלי. אז אני אומר שזהו, אני יותר לא מנסה מנות חדשות. בשבילי רק קולה. דיאט, תודה. בסדר, שיהיה פפסי, גם ככה יצא לי כל החשק. אני כבר אוכל משהו בבית.

...
...
...

עד שאני רואה את הפרגית שהחזרתי אצל מישהו אחר בצלחת.

לפני 13 שנים. 22 באוגוסט 2011 בשעה 17:35

אז חטאתי לא פעם במחשבה לשלוח אותה למחנה אימונים, אז מה? לא איזה שולט חאפר שייתן לה מכות ויהיה קצת פחות נחמד ממני [כאילו *שזה* אפשרי, היא מתערבת לי בחוט המחשבה הזונה], אלא משהו רציני, ממוסד, שיודעים מה הם עושים. או לפחות כך הם חושבים.

אז חשבתי איך זה לשלוח אותה למקום שבו היא תהיה עם מלא סלייב אחרות, תמויין, תמוספר ותאומן. גברים ונשים קשוחים במדים יצעקו להן הוראות, ויגרמו להן לעשות כל מיני משימות שנראות חשובות ונחוצות לאותו רגע, אבל בסך הכל לא באמת משנות שום דבר. יענישו אותה על כל מיני שטויות, ויכריחו אותה להתנהג יפה.

אז התעניינתי עם עצמי איך היא תחזור אלי אחר כך. יותר ממושמעת או יותר מרדנית. יותר קשוחה או יותר שבירה. יותר אתה-מספר-אחד או יותר ראיתי-הרבה-יותר-טובים.


אז עצמי לא סגור על עצמו. ולא מתאים לעצמי לא לדעת.
אז עכשיו, אחרי שאספתי אותה מהצו הראשון, גם אני וגם עצמי קצת מוטרדים ממה שיהיה.