אני יכול להבין, אחרי ריכוז על ומספר הנחות מפליגות, בחורות שמעדיפות את הפגישה הראשונה עם גבר זר לעשות במקום ציבורי. וגם אז, אני לא מבין באמת עד הסוף. כמו שמנסים להבין מספרים ראשוניים. מהר מאוד ניתן להבין את החשבון, אבל אף פעם לא מובן מה הקטע.
גם כשאני מבין, זו לא הבנה רציפה. לפעמים אני עדין מתקשה לרדת לעומקן של הנסיבות, והמודלים הרגילים של אמון וחשש לא מחזיקים מים. מספיקה דוגמא אחת של הכרות רבת שנים כדי לסתור את התאוריה, ולפיה ככל שחולף הזמן האינטימי כך גובר האמון ויורד החשש. מספיקה דוגמא אחת, אני אומר, ודוגמאות יש למכביר. הנה אחת מהשבוע האחרון.
יש לה מבחן להתכונן אליו. בהיותי אוהב האדם שהנני, הצעתי את עזרתי. תמיד נחמד להוריד חלודה מנושאים שלמדתי בכתה ו'. היי! אני לא אומר *שהיא* בכיתה ו'. אני קובל על רמת החינוך הנמוכה בימינו, ולראייה, היא לומדת משהו *שאני* למדתי בכיתה ו' [רושם לעצמי כאן פתק בצד לשלוח את הרשומה הזו למשרד החינוך. בשינויים קלים].
בחזרה לחוט המחשבה שלי עם תיקון קל: אין לה מבחן, אלא חומר לימוד שהיא רוצה לעבור עליו. רגע, תיקון שני: היא לא רוצה לעבור על שום דבר, היא דווקא נהנית מהחופש. אני החלטתי שהיא צריכה חיזוק. אמרתי, אוהב אדם הנני, וחשובה לי השכלתה. במסגרת זו לפעמים אני יוזם סדנאות לימוד ושאיפה למצויינות.
אז הצעתי לה לבוא אלי, עם המחברות והספרים, עם עפרון מחודד ומחק. סרגל? אין צורך, אני אביא. טוש אדום? וודאי שאני אביא. מקל הוראה? ברור, אני מחזיק אותו ברגע זה ממש.
רגע, רגע, היא קטעה אותי בזמן שאני עובר על רשימת הציוד, אולי אפשר ללכת לספרייה הציבורית?
לפני 13 שנים. 10 באוקטובר 2011 בשעה 9:30
