הסתכלתי לך אז בעיניים, ואמרתי לך שאת איתי. אני לא הולך לשום מקום, כל זמן שאת רוצה אותי לידך. לקח קצת זמן, אבל בסוף הדמעות הפסיקו, וזמן מה אחר כך הפנים יבשו, ולבסוף גם עלה לך החיוך. רגע טוב לתמונה. הגיע הזמן לשים את הפחדים ואת הסיוטים בצד. לא לתמיד, אבל לפחות לעכשיו. התחייבות כזו היא הצעד הראשון במסע למיגור השדים שלנו. בינתיים אפשר לחייך, את המכשולים שצפויים לנו נעבור ביחד.
לא כל ההבטחות נולדו שוות, ולא כולן זוכות לחיים מלאים. יש כאלו שנבראות בחטא, ויש כאלו שעדיף שלא יאמרו. אבל ידעתי מה אמרתי, וידעתי שזו שונה. לפעמים רק ההבטחה עצמה, רק להוציא את המלים בקול, הפעולה הזו לבדה נותנת את הכח לקיים אותה. הבטחה שמקיימת את עצמה.
היום, אחרי כל כך הרבה שנים מאז, אני כבר לא זוכר מתי ראיתי אותך פעם אחרונה. אני מנסה לדמיין איך זה היה לעשות איתך אהבה אבל החלק הזה ריק, כמו מעולם לא היה. אני מביט בתמונה שצילמנו אז, ואני בטוח שהיה שם חיוך, אולי אפילו צחוק. עכשיו אני רואה שם עצבות. זה לא הגיוני, אני מנער את התמונה כמו היתה פולארויד, מחכה שתתפתח למשהו אחר, למשהו שאני זוכר. העצבות הזו לא מתנערת.
לפני 13 שנים. 29 בספטמבר 2011 בשעה 13:48
