ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הטלפון צלצל בטורדניות, מציג מספר שאיני מכיר. אין זה מהרגלי לענות למספרים ללא שם, אבל עת זחלתי בפקק תנועה, דעתי היתה נוחה עלי. חיברתי את הדיבורית בעצלתיים, נותן לצד השני הזדמנות הוגנת להתייאש. בורר היטב את האוזניות, מוודא שאוזנית ימין נכנסת לאוזן ימין, ושמאל נכנסת לאוזנה בהתאם. משחרר בקפדנות את הקשרים והפיתולים לאורכו של הכבל, כאילו השיחות יהיו פשוטות יותר אם הן יעברו בקו ישר. כבר חלפו שישה צלצולים. אני ממתין לשביעי ומושיט את ידי לכפתור המענה.

היי ניר. קול הבחורה, כמו מספרה, אינו מוכר. וגם השם ניר אינו מצלצל נכון. טעות במספר, אני מזדרז לענות, בתחושת הקלה שלבטח התגנבה לקולי. ובעוד ידי שוב מושטת לאותו כפתור שהתחיל את השיחה, היא ממהרת להגיד שהיא התקשרה למספר הנכון.

תצטרכי להזכיר לי, ותתחילי בשם שלך. אני מריץ בראשי את האפשרויות, ומבטיח לבחון שוב את מדיניות שמירת המספרים שלי. אני שמרית, היא אומרת. אני תוהה למה ביקשתי את שמה, עכשיו אני צריך להודות שגם הוא אינו אומר לי דבר. את בטוחה שיש לך את המספר הנכון? אני מביט בפקק, ומנסה לאמוד את קיצו, השיחה הזו לא תמשך עוד הרבה זמן.

דיברנו בעיקר במחשב, היא מפרטת בטון לא מוטרד במיוחד. להיפך, היא נשמעת נינוחה ואולי אפילו רעבה. ממשיכה לתאר לי את הכינוי שלה, את תוכן השיחות בקצרה ואת העובדה שהיא ביקרה אצלי פעם אחת.

עכשיו אני מזהה. אני קוטע אותה ומעלה לקדמת מוחי את האדם, הביקור, תוכנו ואת מספר החודשים שחלפו מאז. לא אמרת לי מעולם את שמך, אז איך את מצפה שאזהה. אני שואל בתמימות, כאילו יש בזה מן הצידוק. מבטיח לעצמי לבחון שוב את מדיניות לקיחת השמות, ובאותה הזדמנות גם את מדיניות השמות הבדויים שאני משתמש בהם. השם ניר נכשל, ידעתי שהוא לא מצלצל נכון.

אני רוצה לבוא אליך שוב. היא אומרת לי, כמעט בלחישה.

הקול שלה מציק לי.נדמה לי שאני מזהה שם רעב, אולי תשוקה, אולי חשק מיני. אני לא אוהב את זה. לא אוהב כשמישהי מתקשר אלי עם חשק מיני, ועוד ממספר שאיני מכיר. אני נובר בשברירי הזיכרון, וחושב כיצד לנטרל את החשק הזה.

מה שלום הילד הקטן ששלחת לפנימיה? התקבל?
היא היססה מעט, ולבסוף ענתה שכן.
ומה שלום אבא שלך? עדין סועדת אותו בביתך?
היא היססה הפעם לזמן יותר ממושך, ולבסוף ענתה שלא. הוא נפטר לפני מספר שבועות.

אז את אומרת שאת רוצה לבוא? אני שואל כאשר קולה סדוק יותר, נטול חשק מיני שמוביל להחלטות חפוזות, ולבסוף לבכי. זה תמיד נגמר בבכי.
כן, אני רוצה.

אני מנסה לזקק את התחושה כלפיה. מנסה למקום אותה על רף הסבלנות וההנאה שלי. מביט בשלט המציין את חמש מאות המטרים האחרונים שנותרו עד למחלף שלי, בזמן שהפקק נראה ממשיך אחריו עד אין קץ. תוהה אם אפשר להחליף את השלט במשהו ברור יותר, כמו: נא לקבל החלטות ולסיים שיחות עכשיו.

יום שני הקרוב, בשבע. אני צריך לסיים, אז נתראה. אני לוחץ על כפתור הסיום ומפעיל את האיתות הימני.