ברובם אני לא מוצא אותה אחת

אל תבוא בטענות שאני מגלגלת עיניים. אני הרי עושה את מה שאתה אומר, היא אמרה לי. מגיבה לחוסר שביעות רצון מצידי על חוסר שביעות רצונה. מוזר הרצון הזה. באיזו קלות הוא בלתי שבע. כאשה בשנות השלושים לחייה בחוג לשומרי משקל.

היא טועה, כמובן. הגישה היא לעולם חלק מהעשייה.

דוגמא חיה. היה ואמרתי לה להביא לי מגבונים לחים [היי, פאק אוף! מה קרה, גבר לא יכול להנות מקצת לחות?], והיה והיא הביאה לי מגבונים לחים [נו חלאס, לא מצחיק] אבל היא מוציאה אוויר בהפגנתיות, כי עצרתי אותה באמצע החיים. דינה כדין הבאת נייר טואלט זול במיוחד במקום מגבונים לחים [רק ילדים קטנים עדיין צוחקים עכשיו, באמת].

עצרתי אותה באמצע הרחוב. לא אהבתי את הבעת פניה ואת הרטינה החרישית שהסתננה מבעד לשפתותיה הקפוצות. תגובה מתבקשת כנראה לאיזו התנהגות בלתי נסבלת שלי רק שניות קודם לכן, וכבר שכחתי כל פרט אודותיה.

פעולה ראשונה לשיפור מצב הרוח: סטירה פתאומית. ואז שאלה: את רוצה להיות נעימה כמו מגבונים לחים או מחוספסת כמו נייר טואלט? אולי היא נעלבה מההשוואה לנייר טואלט. או מהסטירה. או מהאנשים שהסתכלו מסביב. סיבותיה עימה, אבל תגובה טובה לא הגיעה ממנה.

כמו מנהל מוצלח המודיע לעובדיו שהוא מתחיל לפטר אנשים עד שהמוראל ישתפר, כך הצעתי לה את האפשרות להמשיך לקבל מכות באמצע הרחוב עד שמצב רוחה יעלה והיא תהיה נעימה כמגבון לח. כאן יצר ההשרדות לקח את המושכות, והיא החלה לחייך ולהתנהג למופת, בצורה שהייתה מאלצת את מורה המשחק והדרמה בבית הספר שלה להסתיר במבוכה את הבליטה במכנסי הטייץ שלו. ככה טובה היא הייתה.

[נוט טו סלף: שולט טוב צריך לדעת לדלג על כל היצרים, וישר לדבר עם יצר ההשרדות. תוצאות טובות במהירות הבזק.]



יכול להיות שאני צריך להיות קצת פחות בלתי נסבל, זה לוודאי היה עושה לכולם חיים יותר נעימים. אבל רק לאחת מאתנו יש את הזכות לשפר את עצמה, להיות טובה, להיות מושא לקנאה. להיות מגבון לח.