ברובם אני לא מוצא אותה אחת

אז עכשיו כשנשארו בבלוג הזה רק כוסיות ורק בחורות שמבינות עיניין [שתי קבוצות זרות אחת לשנייה], אפשר להתחיל סדרה חדשה שתרוץ במקביל, ונושאה?: דברים שלמדתי על עצמי.


אין לי עקרונות.


אני זוכר שהיו לי. פעם היו אומרים עלי: קינג? קינג הוא איש של עקרונות. ואני מדבר על כיתה ג'. אבל הם נשרו אחד אחרי השני, נחתו על הקרקע ונעלמו. חלקם אפילו מבלי להשאיר עקבות שהם אי פעם היו כאן.

דוגמא מהעבר הלא רחוק: אני לא מלקק. לא אותי, לא אותה, לא את בת דודה שלה. לא מלקק. נושך, כן. יונק, כדי להשאיר סימן בעורף שנמשך 4-5 ימים, כן. אבל אם הלשון יוצאת מהפה שלי, זה רק בשביל גלידה, ורק טעמים מיוחדים.

אבל נניח, רק נניח, שאני נפצע ביד, חתך קל מכוס ששברתי, והיא מדממת. ונניח שכבר מצצתי את הפצע מתוך אינסטינקט, והוא יחסית יבש, ונשארה רק טיפת דם אחת מגרה שם. מה, לא להעביר ליקוק ככה בקטנה בלי שאף אחד רואה? לדעתי זה נכנס תחת העיקרון כמקרה יוצא דופן. כמו: אני כעיקרון לא נותנת שיזיינו אותי בתחת, אבל אם הוא רוצה, אז איזו ברירה כבר יש לי?

ונניח, רק נניח, שהיא נפצעת ביד. בטעות לגמרי. אני סידרתי את הארון במקלחת ומצאתי עצמי ביד אחת עם להב וביד שנייה עם חומר חיטוי, והיא במקרה עברה שם, ומעדה בצורה כזו, שעכשיו על היד שלה חרוטים השמות שלי, של אימי [כולל שם לפני הנישואים] ושל סבתי רוחמה עליה השלום. אז מה שנעשה, נעשה. תאונה. אבל עכשיו, כשכל היד כבר נקייה ומפלוסטרת, ויש פתאום 2 טיפות דם אחרונות באות ה של רוחמה, מה? לא להעביר ליקוק?

זה אמור לשבור משהו שבניתי? איזה מין עיקרון דבילי זה לא ללקק, ואיזה טוב יכול לצמוח ממנו או רע להמנע בזכותו? העקרונות האלו רק מעכבים אותנו, מונעים מאיתנו לצמוח. ושתי הטיפות האלו, אדומות [כדם], יפות, סמיכות, טעמן חלודה, ריחן כאב. טוב, אני נסחף כאן, אבל ליקוק ליקקתי, ושתביט מצידי.


ונניח, רק נניח, שהיא נפצעת ברגל. שהיא נתקלת בה באיזו מדרגה, ושוב מוכיחה שזו טעות לתת לה ללכת על 2 רגליים במקומות מאתגרים, כמו דירה אורבנית עם 4 רהיטים.

ונניח, רק נניח, שאחרי מספר דקות היא מגיעה אלי, מדדה, ומצביעה למטה.

ונניח, רק נניח, שנותרה לה שם טיפת דם אחת, בצידי הציפורן השבורה והעור השסוע. ואני מרים את כף הרגל שלה ומניח אותה על הברך שלי כדי לראות מקרוב. אני כבר יכול להריח את הדם, וכל מה שאני צריך לעשות זה להתכופף.





לפעמים כשאני חושב בצורה נוסטלגית על הכל, מנסה לאתר את הנקודה שבה דברים התחילו להשתבש, אני מגיע למסקנה שחלק מהעקרונות שהיו לי פעם חסרים לי כיום. אתם יודעים, quality control.