אני בלתי נסבל
זו הייתה הפעם השנייה שהיא הייתה אצלי, זה אומר שהיא הייתה ערומה לגמרי אחרי כמה דקות. השיחה בינינו לא הלכה כמו שרציתי, אבל אין לי מקום לשים עליו את האצבע. גם כשהזין שלי היה בפה שלה לא השתחררתי מהתחושה שמשהו לא עובד.
ואז מתחיל שלב של ניתוק, שבו אני מתחיל לחשוב מחשבות מעצבנות כמו מה אני עושה בכלל, ולמה אני לא נהנה. אני חושב על הרבה דברים, מנסה להבין מה הוביל לסיטואציה הזו, והתשובה היא תמיד שזה אני הובלתי לזה. אז למה אני מרגיש לא שייך?
יש לי הרבה תשובות שרצות לי בראש תוך כדי. אולי אני לא מרגיש שהיא מתאמצת. אולי אני מרגיש שהיא עושה כל מה שאני אומר, אבל לא עושה מספיק. אולי אני חושב כמה צעדים קדימה וחושב שאין סיכוי להביא אותה למקום שאני חושב עליו.
ויש לי עוד הרבה תשובות, אבל כל אחת מהן רק גורמת לי להרגיש רע, כל אחת גורמת לי לרצות להתווכח עם עצמי ולהכאיב לי.
אז אני מסיט את המחשבות מסכינים שחותכים לי את העור ואני עושה מאמץ להתרכז בסיטואציה, מביט בה על הרצפה, ובראש שעולה ויורד, מבודד את המגע ומתרכז רק בו. הבטתי בגב הקמור שלה, ובעמוד השדרה שבולט מתוך העור. היא הייתה רזונת, וחיפשתי עוד עצמות בולטות. אבל אחרי כמה דקות שנראו לי כמו נצח, קמתי, שמתי חזרה את המכנס, והלכתי למזוג לי משהו חריף לשתות.
היא שאלה אותי מה קרה, ושיקרתי לה חזרה, אמרתי לה שום דבר ושהיא יכולה להתלבש. שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות משהו, וכשראיתי את המבט שלה בעיניים, ידעתי ששוב פישלתי. פגועה, היא התלבשה בלי מלים. ואז שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלך, שוב שיקרתי ואמרתי לא. ניסיתי לצמצם את הנזק, אבל היה ברור לי שזה מאוחר מידי. היא שאלה שוב, ושוב אמרתי לא. גם על השאלה השלישית עניתי אותו דבר. שתקתי כל הזמן וישבתי רחוק ממנה. עד שהיא קמה והלכה.
כל הסיפור הזה מוציא אותי אידיוט ובלתי נסבל. בעיני עצמי, ואם אני מצליח להעביר את מה שהיה שם, אז גם בעיני כל מי ששומע אותו. אבל זו המטרה של 'דברים שלמדתי על עצמי', להוציא את השיט הזה החוצה. קל לבן אדם להגיד שהוא לא מחפש לעשות רושם, קל לבן אדם להגיד שהוא אמיתי ושהוא לא מושלם. מלים היום עפות בקלות ובזול. את הדברים הטובים שלמדתי על עצמי סיימתי בגיל 17, מאז זה רק דאונהיל.
אבל אני לא יכול ולהגיד שאני בוחר דווקא בדרך הקשה. כי לי היום דווקא יותר קל לספר את כל הדברים שדפוקים בי, זה משחרר את הלחץ, ומעביר את האחראיות גם לכתפיים של מי שבוחרת להכנס איתי לאותו חדר. אני נותן מספיק תחמושת למי שרוצה לפגוע בי, ומוציא את העוקץ למי שרוצה להטיף לי איך להתנהג. ואני גם בטוח שהצלחתי לכתוב פוסט שלם בלי להעלות חיוך אצל אף אחת.
לוויתי אותה לרכב, ודיברנו קצת בדרך. הרגשתי יותר משוחרר כשהיינו בחוץ. הצלחתי להרגיע אותה, והיא גם חייכה. אבל ידעתי שהיא תרגיש רע. ידעתי שהיא תרגיש רע יותר כשאגיד לה שאין טעם להמשיך. ידעתי שהיא לא עשתה שום דבר שמצדיק זאת, וזה רק אני שמרגיש פתאום תלוש. אבל את כל הדברים האלה לא אמרתי לה, רק רציתי לחזור הבייתה וללכת לישון.
לפני שנרדמתי חשבתי שאני צריך להתקשר למישהי אחרת ששוחחתי איתה באותה שבוע, ולהגיד לה שעדיף שלא תגיע אלי בינתיים. בעצם עדיף לשלוח הודעה.
לפני 14 שנים. 3 במאי 2010 בשעה 11:00
