אתה בטח מתלוצץ, מבטה אמר, ומיד אחר כך גם פיה. בפאב הומה אדם, דקות אחדות אחרי פרוש השנה החדשה, ישבתי ברגליים משוכלות והצבעתי לכיוון המגף. לא עניתי לה, לא חשבתי שיש לי מה להוסיף מעבר להצבעה שלי. רק המשכתי להשיר את המבט לתוך עיניה. היא השלימה, התכופפה לרצפה, במהירות נישקה את המגף ועלתה חזרה.
הבעת פניי התחלפה לאחת שאינה מרוצה. עדיין לא הייתי צריך להוסיף תוכן באמצעות מלים. לא, לא, אני לא יכולה יותר מזה, היא פלטה במהירות ונצמדה אלי בגופה. באופן מוזר והגיוני כאחד, היא בורחת מרוע הגזירה על ידי זה שהיא מתקרבת אלי. אמרתי לה להתרחק. היא נצמדה יותר חזק. מבטה החל לנוע במהירות באוויר, מחפשת מי מביט, בוחנת את הנזק האפשרי, מעריכה את הסיכון. אבל כמו תמיד, ברגע שעיניה מנסות לתור אחר אנשים אחרים, כשהיא מנסה למצוא הזדמנות, לעשות משהו שימנע ממנה מבוכה לפי התנאים שלה –היד שלי סוטרת על פניה. פעם, פעמיים, שלוש, עד שהיא מפסיקה לחפש מפלט, ומבינה שאת הישועה היא תמצא בפנים.
שוב אמרה לא, שוב לא קיבלתי. היללות לא איחרו לבוא. זה בדרך כלל עוזר לה. כך היא מקבלת ממני אישור ללכת לשירותים, או לקום להתקלח, או לאכול. יללות גרוניות, שלקח לה זמן ללמוד, והיא עדיין משתפרת, והן הדרך הטובה ביותר שלה לתקשר איתי. אבל גם הן לא עזרו הפעם.
למרות עשרות האנשים סביבנו, הרעש, הדיבורים, המוזיקה. בינינו הייתה שתיקה ואינטימיות. שמעתי את החרישית מבין יללותיה, והרגשתי את הקל ברעדיה. ליטפתי את ראשה, והצמדתי אותה אלי אפילו עוד יותר. היא פלטה את המסטיק שלעסה לתוך כף ידי, שהונחה ברמיזה ליד פיה. התכופפתי והצמדתי אותו למגף.
לאט גופה התנתק ממני, התרחק. ראיתי את האומץ נאגר בעיניה. מבטה היה מופנה אלי ולא לאף אחד בסביבה. ירדה למטה, וליקקה ארוכות את מגפי. אני מרגיש את לשונה נלחצת כנגד העור, ואת המסטיק נאסף חזרה אל פיה. עוברת בשיטתיות ומעגלת את לשונה כנגד כל עיקול. מנקה כל טיפת אבק שנדבקה למגף, ומשאירה עור שחור ומבריק בטרם התרוממה להצמד אלי שוב, נאספת לתוך זרועותי. הפעם עם חיוך ענק שהדביק גם אותי, והרגשת סיפוק שהדביקה גם אותי, ותחושת ניצחון קטנה שהדביקה גם אותי.
יכול להיות שהייתי צריך להביט מסביב, יכול להיות שהייתי צריך להגיד פאק אוף לזרים שישבו לידנו בשולחן, יכול להיות שהייתי צריך לוותר. אבל העבודה הפשוטה היא שלא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, ושום דבר אחר לא באמת משנה.
לפני 13 שנים. 2 בינואר 2011 בשעה 8:09
