ברובם אני לא מוצא אותה אחת

הידיים שלה לא הגיעו לקצות המיטה, למקום בו חיכו טבעות הקשירה. משכתי – אין מילה אחרת לתאר זאת – בכוח. אתה פורק לי את הכתף, היא אמרה. אבל השתקתי אותה. לא עיניין אותי מה שיש לה להגיד. בדיעבד התברר שהיא לא הייתה רחוקה מהאמת, אבל זה עדיין לא משנה את העבודה שבאותו רגע לא עיניין אותי מה שכנראה היה אמור להיות בראש מעייני.

כל אחד היה רוצה להתגאות בזה שהוא יודע לעצור בזמן. כל אחד רוצה להכיר את זו שאיתו. לקרוא אותה בלי מלים ושאר השיט הזה. אבל אני לא יודע לקרוא גם כשהיא צועקת.

משכתי את הרצועה חזק כשחדרתי אליה. הידיים שלה כמעט נקרעו, הצוואר שלה נמשך לאחור. האוויר נאבק לעבור בקנה הנשימה שלה, מתחרה על מקומו מול הקולר המהודק בעזרת משיכת הרצועה. אבל לא ידעתי את זה באותו זמן. רק בדיעבד, כשראיתי אותה. כשהיא סיפרה לי. היא צעקה משהו שלא הבנתי. זה כנראה השיג את התוצאה ההפוכה ממה שהיא התכוונה. זה בטוח השיג את ההיפך ממה שהיה נכון באותו רגע. הטחתי את ראשה בקיר. ושוב. ואז חזרתי לענייני.

יותר מאוחר למדתי שהיא צעקה לעברי שאני חונק אותה. כנראה יותר מידי. בטוח מאוחר מידי. הפנים שלה היו אדומות כשהיא אמרה את זה. נימי הדם שלה בלטו. קווים קטנים ואדומים על עורה הלבן. שטפי דם שנותרו עדות, הרבה זמן אחרי שהאור נדלק בחדר ומחק אותי. הם המשיכו לצעוק את צעקתה. אמרו שאני לא יכול לברוח. חב?ורה צצה מעל הגבה. במקום שאותו אני אוהב ללטף כשאני מרגיע אותה. עכשיו איני יכול.



היא ישבה תחתי מפורקת. קרובה מאוד למשמעות המילולית של המילה הזו. עיניה דומעות, גופה כואב, אדום, מדמם מתחת העור ומעליו.
הרבה פעמים הקשבתי למשפט: swallow your pride, you will not die, it’s not poison והרבה פעמים אמרתי לעצמי שבשעת הצורך אדע לעמוד ברעל הזה. אז אמרתי לה את המשפט הכי קרוב שאני יכול להוציא מהפה.

פט, אל תבכי. זה בסדר, אני לא כועס עליך.