סגידות

השדיים הלא גדולים שלך כמו מתנשאים באדנותיות,

ואז מונחתים ומצליפים במה שמתחתם.

כך את הולכת לך, רגע מגביהה את עצמך, מותחת את חזך, מעלה - ואז מנמיכה את כל מה שנחות מטה, בלוויית טפיחה ידידותית של חלקת תחתית שדייך: "דע את מקומך - ומקומך תחתיי". 

יש בחיוכך מתודעת עליונותך. את יודע שאני בידייך. ואת קורנת מזה. מעט בזה, מעט משתאה (על כוחך, על חולשתי). אבל גאה. ובצדק. 

את שואבת כמו בקש את מבטי המעריץ, המתבטל - שבאלכימיה רק מוסיף עוד קרינה לפנייך הזוהרות. 

הגורמות לי להתבטל עוד יותר בפנייך, כמובן. 

וחוזר (חלילה - שלא יחזור).

אכן, מעגל קסמים.