סגידות

אני חי בשביל אודם פטמותייך,

הבולטות לנוכח צחור שדייך,

כמו צמד רמזורים מהבהבים, רק באדום, ובעצם גם צמד לא מהבהב,

בשביל קימור שרירי מותנך העילי כשאת מסתובבת לאחור,

בשביל אדנות פיתולי קצות שפתייך,

בשביל ישבנך המתריס, המתגבע,

מעין פרצוף סמכותי שני,

שאינו נזקק לעיניים ופה על מנת לצוות,

כה רב כוח הוא שהוא מצווה גם בהיותו עיוור-חרש-אילם,

גם בהיותו שסוע כולו,

בשביל אצבעות רגלייך הקטנות והמחוטבות,

כך שעוצמתן מוחשת כפליים (בגלל קטנותן),

בשביל צחוקך חסר הדאגות, הקוקטי

גם אם לכאורה (חסר דאגות),

בשביל רוקך המוטח בפניי,

בשביל זהבך היורד כמפל עליי.