הסיפור עם ליאור התפוצץ בסוף כיתה ז'. אני לא זוכרת מה הוא בדיוק עשה שגרם לי דווקא באותו יום להתלונן עליו ועל חבר שלו דורון שהפך להיות דמות קבועה בעסקי השירותים.
פניתי אל היועצת והיא לקחה אותי לחדר מנהל בית הספר. מהמקום של קורבן הפכתי בין רגע להיות חשודה. עברתי חקירה מאוד חשופה ומשפילה. הייתי צריכה לגלול את רצף האירועים ולספק הוכחות בפני ארבעה מבוגרים, המנהל, היועצת ושתי מחנכות, שלי ושל ליאור ודורון.
איזו הוכחה היתה לי? אמרתי שהפה של ליאור מסריח מגרעינים שחורים, שילכו לבדוק. המחנכת אמרה שזה לא ריאלי. אי אפשר לבדוק דבר כזה, ואני צריכה למצוא ראיות יותר טובות. נזכרתי בשם של ילד שראה אותי נכנסת אחרי ליאור לשירותים. זימנו אותו לחדר המנהל. הוא נכנס כולו מבוהל ולא שיתף פעולה.
ואז החל עימות בין ליאור ודורון לביני. כמובן שהם הכחישו. אמרו שאין להם מושג במה מדובר, הם לא מכירים אותי ובחיים לא ראו אותי ולא שמעו עליי. שני שקרנים וילדה זונה. דורון הוסיף ואמר, שגם אם דבר כזה היה קורה, הוא לא מבין איך אני לא מתביישת לדבר על זה ולהיחשף ככה מול כולם.
המנהל איים עליהם שזה ייכנס לתיק האישי ויפגע להם בסיכויים להתקבל לתיכון, זה לא ממש עניין אותם אבל באמת שכבר לא הייתי בהכרה בשלב הזה והעדפתי למות. כשהם יצאו משם המנהל אמר שהוא מאמין לי ונישק אותי על הלחי. הרגשתי שגם הוא מנסה לקחת חלק ממני.
ההורים שלי הגיעו מאוחר יותר לבית הספר. אני לא זוכרת שהייתי נוכחת בשיחה, אבל אבא שלי לא יכול היה להסתכל עליי מאז. אמא שלי התנהגה באנוכיות המאפיינת אותה ודיברה רק על עצמה. טיפול לא היה אופציה אבל כן הייתי בהשגחה שלהם מאז כמעט סביב השעון.
תודה לאל ששנת הלימודים עמדה להסתיים ויצאתי לפחות פיזית מהגיהנום הזה. הסיפור עם ליאור עדיין לא נגמר.
