הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

היום בבוקר היתה תוכנית מקסימה אצל אופרה וינפרי.
כידוע, אופרה נמנת בין 5 האנשים שאני (אפשר לומר) מעריצה בעולם.
התוכנית, היתה כחלק מסדרה של 7 תוכניות, ועסקה ברוחניות כצעד למימוש עצמי.

בתוכנית, היא הביאה מספר אנשים שעוסקים ברוחניות, 2 כמרים וקואוצ'רית.
ארבעתם שימשו כפאנל יועצים לשאלות שאנשים הפנו אליהם מהבית.
עיקר השאלות היו "איך במצבי, עם כל הבעיות שלי, אני יכול להיות מאושר יותר?".
בנוסף, היו בתוכנית מספר קטעים מתוכניות קודמות, שאופרה כינתה אותם "השעורים הגדולים של החיים בשבילה".
הביאו מספר אנשים, שאסון כבד זה או אחר קרה להם, ולמרות הכל הם שומרים על רמת אופטמיות ושמחת חיים ראויים להערצה.

____

לפני כשנה וחצי לערך, אדם יקר, שבדיעבד אני מעריכה אותו יותר, אמר לי להפסיק להיות טיפוס כל כך שכלתני, כי אני לא באמת חיה ככה.
לקחתי את דבריו, למדתי הרבה מאז על עצמי ובכלל, והפכתי לטיפוס הרבה יותר רגיש ומרגיש.
אני היום בוכה בקלות ברגע שכואב לי, ומתפקעת מצחוק כשמצחיק לי, לא שומרת רגשות בבטן.
נותנת לחיים, עם כל הטוב והמאתגר שבהם, לזרום דרכי.

למדתי (וכמובן עודי לומדת וישנה דרך ארוכה) לראות את החיים בצורה מאוד שלמה.
לנסות ככל יכולתי לקבל כל דבר שקורה, כאילו הוא הדבר הנכון שהיה צריך לקרות.
זה לא תמיד קל, כי לפעמים אני מצפה להצלחה ברגע מסויים והיא לא קורת באותו הרגע.
האמונה שלי צריכה להמתח על גבי שבועות, חודשים, ואף שנים, עד שאותו דבר שקיוויתי לו מזמן מתחיל להתממש.

לאחרונה אני שומעת דעות מאוד מנוגדות לדרך החיים והאמונה שלי.
אני מאמינה,שניתן להשיג מטרות ללא פגיעה באחרים.
אני מאמינה שההצלחה הסופית נקבעת לפי רגעי הקושי שלנו.
אני מאמינה שערך אמיתי לדבר מה בא בקשיים להשיגו.
אני מאמינה שכדי להצליח במשהו גדול, חייבים להיות חדורי אמונה שנצליח.

אני לא מאמינה שבאמצעות אפטיות, באמצעות חוסר רגש ודריסת אחרים בדרך, ניתן להגיע להגשמה עצמית.
אני לא מאמינה שמי שזוכה ראשון הוא תמיד המניאק.
אני לא מאמינה שמניאק יכול להיות מאושר באמת.
אני לא מאמינה בצביעות ובהעמדת פנים.

אני אשמח אם תשתפו אותי, כל אנשי השאיפות, איך אתם רואים הצלחה?
מה אתם עושים בשביל להצליח? (וההגדרה להצלחה היא כמובן פרטית ושונה אצל כל אחד).
מה זה אופי של מצליחן?

מאחלת לכולנו אור ואהבה, שנדע להרגיש, לאהוב, לקבל את העולם באהבה, ויחד עם זאת להילחם עם האמת שלנו ולהצליח.

מזמן לא כתבתי פה, ולמען האמת שדי התגעגעתי לכתיבה.
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, זה היה במטרה להעלות את רמת המודעות העצמית והסביבתית.
זה גרם לי להסתכל טוב, וכל יום למצוא משהו חדש בעצמי או מסביבי.

היום הסתובבתי במרכז ת"א עם חברה.
בין היתר נכנסנו לחנות תכשיטים קטנה, המלאה תכשיטים ישנים.
חברתי סרקה במרץ את החנות. עברה דבר דבר וחיפשה מה מתאים לה ביותר.
אני התפעלתי מהמוכרת (כי אני לא אוהבת תכשיטים במיוחד..).

המוכרת בת 50 פלוס.
אישה קורנת, שמחה, קשובה. התפעלתי לראות כמה היא אוהבת את העבודה שלה וכמה היא גאון שיווקי.
התנהגותה מאוד מדוייקת, והמילים הנכונות פשוט שגורות בפיה.

כשיצאנו מהחנות, חברתי אמרה לי "אני מקווה שלא ייבשתי אותך שם יותר מידי" ואני אמרתי לה "להיפך, זו הזדמנות לראות ניסיון של 50 שנה. האישה הזאת היא כשרון אסרטיבי מהלך".

___
לפני כמה ימים, יצא לי לדבר עם מישהי מהלימודים.
היא מספרד, ומסתבר שהיא כבר ד"ר. היא נראת ילדונת בת 20, אבל היא לא.
דיברנו ומפה לשם יצא לי להגיד שאני כל כך אוהבת את הגיל שלי עכשיו ולא רוצה לגדול.
והיא ענתה תשובה יפה. היא אמרה לי שכל גיל יפה, ושכל שנה אנחנו נהיים חכמים יותר, ושאני בטוח יותר חכמה ממה שהייתי לפני שנה שנתיים, ושבטוח עוד שנה שנתיים אהיה יותר חכמה.

המוח ישר אומר שזה נכון.
אבל לרגע הסתכלתי בעצמי.
כבר כמה שנים שאני אומרת "עכשיו הכי טוב לי", ובכל זאת זה משתפר.

____
מדונה כידוע באה לארץ. אני מאוד אוהבת אותה, כפי שהיא היום.
קודם ראיתי ביוטיוב סרטון שלה כשהיא התארחה אצל דיוויד לטרמן לפני הרבה שנים, 15 לפחות.
היא נראת כל כך מצועצעת. שפת גוף זולה. דיבור זול.
בקיצור, ההפך הגמור גמור מבן אדם שאני אעריץ אי פעם.
לעמות זאת כיום, נראה על פניה שהיא למדה דבר או שניים על החיים.
הלוואי והיו לי כמה דקות לשוחח איתה.
הקפה עלי.