הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

טוב היום באמת כבר כמעט נתנו לי דו"ח.
קיבלתי אזהרה.
כולה מה?? נסעתי 30 מטר עם הקטנוע על המדרכה ליד הקניון.
אני תמיד עושה את זה..

פתאום עכשיו שוטרים וזה...

טוב נו, היה שוטר סבא חמוד כזה
וחברתי הסקסית עם החיוך הביישני היתה איתי
ואני הסקסית עם החיוך הביישני הייתי איתי (חחחח- ניסיתי)

אז הוא ירד ממני 😜

הייתי קודם במסיבת יום הולדת של חברה שלי באיזה מקום.
בשלב מסויים, בת זוגתה, שהיא גם חברה טובה שלי, נעמדה מולי והסתכלה לי בעיניים,
ואז פשוט יצא לה מהפה "יואו איזו יפה את. אני ממש אוהבת אותך".

זה היה יפה כזה.
היא לא אמרה את זה כדי להחמיא לי, ובטח לא כדי להתחיל איתי,
אלא זו היתה פשוט אמרה כנה כזו שיצאה לה מהפה בלי לחשוב.

זה הכי אמיתי בעולם ככה.
שימחה אותי 😄


נ.ב: באמת הרגשתי שאני נראת טוב.
באתי עם קוקו שחור חלק לחלוטין
מכנס שחור צמוד מידה 36 מינוס (הוא באמת פצפון) עם מגפי עור גבוהים צמודים שחורים על המכנס (בלי עקב לכל הפטישיסטים שבנינו).
חולצה שחורה עם איזה שרוולון לבן ואפור צמוד.
יצא מראה דומי כזה.. בעיקר השיער השחור החלק המתוח. זה עושה משהו.

חח אהבתי P=

באופן רשמי החלטתי שאני רוצה שתהייה לי להקה.
אני לא שרה מי יודע מה (סביר..) ואני עדיין לא יודעת לנגן.
אבל- יום יבוא ותהייה לי להקת רוק קליל קטנה.

יש לי מישהו בעבודה שאני מלמדת אותו לעבוד והוא הבטיח ללמד אותי גיטרה
אולי אני אדחף ללהקה שהוא מקים.

על השם כבר החלטתי- The Ubermans (לא לגנוב!)
זה כמו the supermen רק חצי גרמני

אולי בסוף אני אהיה כמו אווריל לוין הכוסית (רק אני יותר גבוהה ורוצה להשאר אנונימית לעד!)
😄

לקוראיי היקרים שלום,
שנים שלא הייתי פה ועדיין יש כאלה שצופים בבלוג שלי כל יום. אני ממש מעריכה את זה.

הפעם אני שבה אליכם להתייעצות כנה.

יש לי 3 תכונות טובות (זה לא נרקסיזם- יש גם הרבה לא טובות) שמלוות אותי כל החיים ואני בלב שלם מאמינה שאפשר איתן להשיג כל דבר.
זה שאפתנות, נחישות והתמדה.
הבעיה היא, שלעיתים רחוקות, יש לי את כל אלה, ועדיין אני נתקלת בקיר של "לא". ואז אני מתחרפנת.
ממש ממש קשה לי להתמודד עם "לא". אני יכולה בקלות להתמודד עם "לא עכשיו" אבל לא עם "לא" מוחלט.

לפני מלא זמן הכרתי מישהי.
על פניו נראה סמל השלמות שיכולתי לקוות לה.
4 חודשים חיכיתי שניפגש. כל יום בדקתי דרך האינטרנט מה שלומה, מה חדש, מה קורה, ובקיצור... כל דבר אפשרי.
לבסוף, עקב נסיבות כאלה ואחרות, יצא שיכולתי למצוא אותה ולבוא.
לא חשבתי פעמיים, ידעתי שאני בדרך ויהי מה.

ישבנו לקפה.
הרגשתי שאין לי מושג על מה לדבר, אבל שהייתי חייבת להכנס לה ללב.
היא כל כך מצאה חן בעיני.

יום אחרי נפגשנו שוב, הזדמנה לנו שיחה קצרה באוטו.
כל כך נהנתי.
היא נראת שילוב של אדם רך, יפה עד כאב, עם עיניים נטולות אגו לחלוטין ודיבור שקט.
התאהבתי. ממש התאהבתי.

3 ימים אחרי זה, הייתי במסיבה בת"א. הסתבר שהיא נמצאת רחוב ליד.
החלפנו מלא סמסים עד שהחלטתי לצאת מהמסיבה, לנוכח איומיו של איגור שאם אני יוצאת אי אפשר להכנס.
"שתזדיין המסיבה" אמרתי לו ולחברותיי שנשארו עם פה פתוח- ויצאתי לראות אותה.

זה היה רגע כזה של אושר.
מכירים את השניות האלה של האושר? שאפשר כאילו לגעת בהן? להרגיש את זה שכרגע עוברות עליך דקות של אושר?
ככה בדיוק הרגשתי.

יצאתי מהמסיבה, מלאת האנשים בדחיסות שיא, לקור שבחוץ, לחיבוק וחיוך יפיפה.
טיילנו קצת ברחובות המגעילים של דרום ת"א. יש קסם מסויים בגועל הזה שם.
התאמצתי נורא לשלוט בעצמי ובהתרגשות שלי.

יומיים אחרי, לאחר לחץ מתון, היא אמרה לי שהיא לא מרגישה אלי כלום.
הרגשתי הכי מפגרת ועצובה בעולם.

לא משנה שעברו כבר שבועיים, ובערך כל העולם ואחותו אומרים לי להפסיק...
הלב שלי עדיין שם, עם היצורון המתוק הזה, הבלונדיני הצפלון, עם החיוך החמוד והעיניים הכחולות.

😡

מבחינה הגיונית אנחנו ממש לא מתאימות. הראש שלי מבין את זה. אבל הלב מתעלם.
היא תקועה לי בחלומות. תקועה לי במחשבות. תקועה לי בפיחסבוק הפתוח.
ותקועה לי בלב.

אני לא סובלת "לא". במיוחד כשהוא סופי.

יש עצות בשבילי?

לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שלי על בטחון עצמי.
היא ציטטה לי את דיפאק צ'ופרה (האהוב עלי), ואמרה שהוא טוען שצריך לשאוף לראות את עצמנו שווים מול כולם.
להבין שכולנו בני אדם, בשר ודם, שווים ולחלוטין אותו דבר, כי לכולנו פוטנציאל זהה.

מצד אחד, זה יתן לנו בטחון עצמי מול כאלה שנראים לנו "מעלינו", טובים יותר או חזקים יותר.
ומצד שני, זה ימנע מאיתנו יהירות כלפי אחרים, שאולי הם פחות טובים, חזקים, וחכמים מאיתנו.

ממש אהבתי את זה.

כולם שונים אבל שווים. וואלה..

הסופש הזה היה ממש מוזר.
עברתי על גבי מספר מצבי רוח ולא הצלחתי לשלוט בזה.

השבוע גיליתי שהצטרפו אלי לעבודה זוג לסבי וחברתן הסטרייטית המקסימה.
זה גרם לי המון אושר, לדעת שאני לא שם לבד.
לא יודעת אפילו למה בדיוק.. זה ממש שמח אותי.

הייתי איתן הרבה בסופש,
ואז פתאום התחיל להיות לי עצוב.
זה הזכיר לי את האקסית שלי, ואיך זה להיות בתוך זוגיות דביקה וחמימה.
הן גרות ביחד עם כלבה מיניאטורית, שזה בערך מה שתכננו אנחנו לפני שהקשר התפרק.

קיצור, ככה בלי לשים לב, התבלבלתי 😡
ומישהי חמודה שהכרתי לא שמה עלי בכלל...
פתאום בן אדם מפסיק להגיב להודעות. טוב נו..

😄

שבוע נפלא לכולם. מגניב שהבלוג שלי עוד קיים בכלל...
P

החלטתי שאנחנו נפרדות, ויחד עם זה אני ממש מתגעגעת לדברים מסויימים.
תמיד הייתי נחה עם הראש על החזה היפה שלה, שומעת את פעימות ליבה, מרגישה את הנשימה שלה עולה ויורדת, ונחה לי.
זה היה הדבר הכי מרגיע בעולם.

זה אפילו לא הגיוני כמה זה היה חשוב בשבילי.
ממש סאב ספייס, ורק מכרבול פשוט.

זו תחושה כזו, שמחזירה אותי אחורה, לבטחון כנראה מאמא בגיל אפס בערך...

להתכרבל שם בתוך חיבוק. להקשיב. להרגיש מוגנת, ושכל שאר העולם לא מעניין.

חבל שאין חנות של צ'וצ'ים.
פשוט ללכת ולקנות צ'וצ' 😒
חייבים להמציא כזה דבר! אוף..

נפל לידי ספר ממש מדהים.
הוא נקרא "השמים הם הגבול", לא זוכרת של מי.
זה ספר שמדבר בעיקר על הגשמה עצמית, על איך להשיג כל מה שרוצים תוך הנאה ואושר רבים.

יש בספר פרק שלם על איך "לשמור על עצמנו כילדים".
לשמור על הסקרנות הטבעית, על הפליאה מהעולם, על ההנאה שבדברים הפשוטים וכו'.
מפה לשם הגעתי למסקה, שמעולם לא הייתי יותר ילדה ממה שאני עכשיו.

הייתי ילדה ללא ילדות.
אפילו לא יודעת איך בדיוק זה קרה... כנראה שזה שילוב כזה של אופי פנימי ומציאות חיצונית.

אף פעם לא האמנתי לאנשים.
אף פעם לא הרגשתי חופשיה ממש.
אף פעם לא יכולתי להתעלות על עצמי ולהראות מטופשת.

זה מצחיק, שרוב האנשים נולדים כילדים ומאבדים את התום בדרך...
ואצלי זה הפוך.
מתוך שעורים ועבודה על עצמי אני לומדת לחיות.

יש סרט כזה, על מישהו שחיי את החיים הפוך.
מבחינות מסויימות אני כזאת...
דווקא אחלה. מתאים לי.

___________________

נ.ב מה דעתכם על פיינגולד?
אויש היא מהממת בנוכחות שלה.
הייתי צובעת גם לאדום אבל כל הלקוחות שלי יברחו לי
חחח יגיעו לקוחות מסוג אחר (שזה קצת פחות לרוחי..)
(למרות שמבחינת שירה הייתי בוחרת בפאולה).

אני שונאת אתרי הכרויות.
אני אוהבת להכיר אנשים. סתם להכיר. אבל שונאת אתרי הכרויות.

מעבר לכך, ככל שאני יותר מכירה את עצמי, אני יותר יודעת מה אני רוצה, וככה אני עוד יותר שונאת אתרי הכרויות.

😡

טוב, מקסימום אני אנוח. אלך לי לבקר חברים שלא ראיתי מזמן..

החלטתי בכל זאת לרשום פוסט על מייקל.
כשהייתי קטנה מאוד אהבתי אותו.
אף פעם לא הערצתי שום סלב, אבל אותו (ואת פקונדו..) אהבתי.

בגיל 6 העתקתי קלטת טייפ שלו מדודה שלי.
הייתי שומעת אותה בלופ ורוקדת על השולחן בסלון במשך שעות וימים.
תמיד הייתי מתכוננת לקראת הופעה משפחתית.
הייתי שרה בלי להבין מילה (כמובן שהמצאתי הכל).

היתה לי חליפה שלו. לבנה כזאת עם מלא תמונות קטנות.
אהבתי אותה ולבשתי אותה עד שזה נראה סמרטוטי מידי.

אפילו התחפשתי אליו בגיל 8.
עם פלסטרים לבנים על האצבעות.
שרשראות בX על הגוף,
או עם חולצה לבנה מתנפנפת כמו שהיה אופייני לו.

תמיד מצאתי בו קסם, בבחור הזה.
אהבתי את הלובן שלו (מצטערת..)
את הגוף המגניב שלו
את הריקוד שלו
ובעיקר את הרגישות שפרצה ממנו כל הזמן.

כשהוא הואשם בנוגע לפדופיליה,
ממש כאב לי עליו.
לא יכולתי להאמין לשום דבר מזה.
אולי אני טועה, אבל לי הוא נראה בחור מלא אהבה.
לא מאמינה שהוא הזיק אי פעם לאיזה ילד.

החלום שלי הוא לתת כמוהו.
שתהייה לי את היכולת הכלכלית לתת ולעזור לכל כך הרבה ילדים כמו שהוא עשה.
להביא עוד כל כך הרבה חיוכים לעולם כמו שהוא עשה.

החלום להגיע להופעה שלו, כנראה שכבר לא יקרה.

אני, אישית, אהבתי אותו!