כל מי שעבר תקופת קושי שכללה קצת דיכאון, אפילו לזמן קצר, יודע כמה קשה להרגיש שוב גאווה עצמית.
היום, סופסוף, אחרי תקופה די ארוכה, אני מרגישה שוב גאה בעצמי.
היה לי יום ממש טוב היום. אתמול ב1 בלילה ראיתי סרט עד 3, קמתי ב10 בבוקר (שלחזור ל7 שעות שינה מקסימום זו התחלה ממש טובה), טיילתי פה בכלוב קצת, ובדקתי מיילים, עד 11, ואז פשוט לקחתי את המחשב והסתלקתי לסלון.
מ11 עד איזה 8 בערב למדתי בלי לקפוץ יותר מידי. זה הישג שלא קרה לי כבר המון זמן!! חודשים.. ללמוד רצוף כשזה לא בלילה של לפני המבחן...
התקרבה השעה 9, התחלתי להתלבט אם לצאת לריצה כמו שהבטחתי או להמשיך בריכוז שלי ולהספיק עוד ללמוד (כי יש לי עוד מלאאאא והמבחן ביום רביעי).
אמרתי לעצמי שאם הבטחתי אז הבטחתי.
איך שהוצאתי את נעלי הספורט עלה בי אדרנלין מטורף.
שמתי לב, שמאז הפוסט הקודם שיצאתי לרוץ עם חברה, שזה היה לפני חודשיים, אני לא זזתי!
אז נכון שהיתה לי תאונה עם הקטנוע באמצע, אבל אם להודות באמת מעבר לתירוצים אני פשוט התעצלתי.
יצאתי עם מוסיקה ולבוש ספורטיבי הולם (לחלק זה בטח נראה מאיים) הגעתי למסלול... זה 3.5 ק"מ של ריצה.. ו.. הממ... לא רצתי חודשיים... וכל מי שרץ ריצות ארוכות יודע שבשביל לצלוח אותן צריך לשמור על קצב קבוע...
כשזה מרחק קצת גדול חשוב להתחיל לאט... אבל היה בי כזה אדרנלין והתלהבות ושירים מקפיצים שפשוט זינקתי..
ק"מ ראשון היה סבבה..הדופק התחיל לטפס,
כשהגעתי לק"מ השני הדופק כבר החלק לנשק את ה190 פעימות לדקה.. כלומר צריך להתחיל להאט ולהכנס לקצב קבוע וקצת יותר איטי ..
ק"מ שלישי מד הדופק קצת צנח לי אז היה קשה למדוד מה הדופק.. זה היה על גבול המאתיים.. מרגישים..
כלום לא כואב, הלב רוצה לפרוץ אחוצה מרוב שאין לו מקום, החום שנפלט ממני יכול להשערתי להמיס את קרחוני אלסקה...
יש פרפרים בראש.. מן תחושה שאם אני אפסיק לרוץ אני לא אוכל ללכת ישר..
וזה אכן כך. את החצי ק"מ הנותר העדפתי ללכת.
למרות שהבטחתי לרוץ הכל, אבל הייתי בסכנת התמוטטות....
כשמפסיקים לרוץ והדופק מתחיל לרדת מרגישים ריחוף.. זה ספורט ספייס..
הגעתי הביתה..
אני עם השייק שוקו ותמרים שלי, שהכנתי אותו עכשיו נדיב במיוחד.
הוא בדיוק נגמר לי.. ביחד עם הפוסט
נשאר להתפנק במקלחת.
זהו... אחלה יום (:
וכל זה בעיקר הודות לאישה אחת מקסימה, שהחליטה לסדר לי קצת את החיים, כי הסתבכתי פתאום 😡
אז תודה לך בשנית 😄
עוד מעט יום חמישי....
לפני 17 שנים. 23 ביולי 2007 בשעה 20:02