אחחחח בלגאנוצ'קה מרוצה מזה שאני קוראת.
גם אני מרוצה!
אחרי שבלבלתי לכם במוח עד כמה אני וספרים לא מתחברים, הלכתי יום אחרי, כמו גדולה, ועשיתי מנוי לספריה.
פשוט מגיע לי בחינם מנוי ושלחו אותי מהעבודה לקרוא משהו... אותו הספר לא היה (קניתי אותו היום) אז לקחתי את לוליטה במקום.
ראיתי את הסרט הזה כבר כמה פעמים. עוד מהפעם הראשונה התאהבתי בעלילה (בסרט עצמו פחות). תמיד כששואלים אותי מה הספר האהוב עלי אני אומרת "לוליטה" למרות שרק עכשיו אני קוראת אותו באמת פעם ראשונה.
לא טעיתי!!
עדיין הכתיבה מציקה לי ואין לי סבלנות לקרוא יותר מחצי שעה ביום.. אבל ככה לאט לאט אני מתקדמת.
כבר כתבתי לכם פעם באיזה פוסט שאני נורא מזדהה עם הגבר המבוגר בסיפור. רק עכשיו אני מבינה עד כמה זה היה נכון.
קראתי כבר חמישית מהספר. עכשיו רק קרתה ההכרות בין לוליטה להומברט, הוא מטורף אחריה.
כל הסיפור עד לשם סופר על זכרונות שלו מהעבר, בחורות (ילדות) שונות שהוא התאהב בהן או סתם נמשך וכו'.
זה בכלל בכלל בכלל בכלל לא פייר!!
התאורים של הומברט יפיפיים.
הוא נמשך בדיוק לאותם דברים כמוני.
עור לבן. גוף קטן. שדיים שהם ממש ניצנים. כל הקווים והקימורים של גוף שנראים רק על גוף גרום.
התאורים שלו מדהימים.
כאילו הוא תאר במדוייק את האהבה הראשונה שלי.
היא היתה חברה הכי טובה שלי בתיכון. ילדה נמוכה ממני. לבנה כשלג. גוף קטנטן.. מידה 34 . הייתי מטורפת אחרי בסתר. היא לא ידעה כלום. ישבתי לידה. אני לא יודעת אם זה היה יותר כואב או יותר מהנה. שילוב של השניים אני מניחה ...
היא כל הזמן הייתה עייפה והיתה מתמתחת למעלה. הקווים של צידי הבטן הלבנה שלה בצבצו כל פעם מתחת לחולצה ונשמתי היתה נעתקת!!
הייתי מאבדת את מקומי. מתעלמת מהשיעור עד שהלוליטה שלי הורידה ידיים וקצב הלב שלי שב לקדמותו הסדירה.
יש המשך לסיפור שכשגיליתי לה כמה היא מוצאת חן בעיני החברות בנינו נגמרה בו במקום.
שמה המלא של "לוליטה" הוא "דולורס הייז".
לאלה מאיתנו שלא דוברי ספרדית דולורס זה כאבים.
(נ.ב בכלל ברגע שיודעים מספר שפות מגלים דברים מאוד מעניינים בשימוש בשמות בספרות).
כמה שלי כאב מאותן לוליטות... אני אספר על זה מתישהו.
אני והומברט מאוד דומים בטעם שלנו. אני כמעט ולא נמשכת לשום דבר "מקובל". אני לא מוצאת שציצים זה דבר כל כך סקסי. ישבן זה נחמד, אבל לא יותר מזה.. אלה לא דברים שיפילו אותי מהרגליים כמו לובן בוהק, עיניים מתוקות ובטן רזה מבצבצת.
אבל!! ויש לי אבל גדול!!
אני תמיד התאהבתי בלוליטות בגילי.. או בערך בגילי.
אני מתאהבת בדברים ילדותיים, אבל לא בילדות!!
והחוצפן הזה, גם נמשך ממש לילדות קטנות וגם הוא זורם עם עצמו!! כלומר הוא מבחינתו זה תקין ואם אמא של דולורס לא הייתה בסביבה הוא היה מזדיין איתה חופשי!
אני תמיד אהבתי אייסקווינס.. היו לי את הלוליטות שלי. אבל ככל שהיא היתה יותר לוליטה, יותר ילדותית, יותר לבנה עם גוף צנום, ככה הרגשתי שאני קופאת יותר.
אני לא יכולתי לזוז. לא להגיד מילה. בטח שלא לגעת.
אפילו חברה, שידעה שאני נמשכת אליה בטירוף, והיא רצתה שיקרו בנינו דברים אני קפאתי מולה ולא יכולתי לזוז.
יש משהו ברזון הזה, שעם כל זה שהוא מושך אותי, הוא גם מקפיא אותי...
אני אמשיך לקרוא את הספר ויהיה המשך 😄
לפני 17 שנים. 17 באוגוסט 2007 בשעה 15:16
