הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

קבענו להיפגש ברכבת. זו פעם ראשונה שעשיתי כזה דבר.
תמיד נפגשתי עם אנשים באיזה קניון או מקום מוכר..
אבל ככה.. רחוק מהבית שלי.. במקום שלא הייתי בו מעולם. אנשים שלא ראיתי מעולם. הייתי טיפה בלחץ. אבל ממש טיפה כי אני לא נלחצת בקלות.

חיכיתי די הרבה. התחלתי לשמוע רדיו.
הייתי לבושה לא רע, עם עקבים ודי אלגנטית. אנשים עברו ובהו בי כל הזמן.
בדרך כלל אני לא אוהבת שבוהים בי. רק במצב רוח מסויים..

בדיוק כשהספסל התפנה ובאתי לשבת, היא הגיעה.
שלום שלום. חיבוק חם משציפיתי. למרות הספרדית שלי אני לא ארגנטינאית!

היה די שקט באוטו. שברתי אותו עם דיבורים לא הכי קשורים. ככה אני..
מסוגלת לדבר על הכל, רק לא על החיים הפרטיים שלי.

רושם ראשוני ביותר- "מה לכל הרוחות אני עושה פה???"
לרוב, אני נדלקת על אנשים מאוד מהר. זה לא קרה באותה הפעם.
הגענו הביתה.
היא היתה במצב רוח קצת מוזר ומסוגר. הבנתי את זה. לא נורא.
התחילה לשאול אותי שאלות. כמובן שהשתתקתי.
חודשים לוקח לי להפתח בפני אנשים, ומה היא חושבת?? שככה על המקום אני אספר לה את כל סודות חיי? לא יכולה.
אבל הקשבתי טוב. היה בה מין שקט לא רגיל בין המשפטים הקצרים.

נכנסנו הביתה. גלשתי בכלוב. מצחיק. מעולם אף אחד לא ראה אותי גולשת בכלוב.
לא שזה כזה משנה, הרי כולם יודעים שאני פה. אפילו חברתי הונילית יודעת שאני פה.
אבל לראות אותי גולשת כאן, באילו בלוגים אני מסתכלת ומה בדיוק אני עושה... הרגיש לי קצת מוזר.

מפה לשם השעה נהייתה מאוחרת.
לא ידעתי מה הולך להיות. התכנון המקורי היה שאני אחזור הביתה. בלילה או בבוקר.
פתאום הוחלט דאנג'ן...
ראיתי שאין לי הרבה מקום להתנגדות. ובעצם גם לא מצאתי סיבה מספיק טובה להתנגד... שיהיה.
היה לי תירוץ, תאונת אופנוע באותו היום. כאב לי. באמת שכאב. אבל דומים לא מתרגשים מכאב ... האמת שגם אני לא.

נסענו. נמנמתי באוטו. ספק רוצה לישון ספק להעלם. לא יודעת מה עדיף.
מגיעים ליפו. הדרך מהאוטו לכניסה היתה כואבת. אבנים, עקבים, וברך פצועה. שילוב לא הכי מוצלח.
ירדנו במדרגות. קצת נלחצתי. שכחתי איך המקום נראה, מאיפה נכנסים, מה הולך, הייתי שם שנה וחצי קודם. מי זוכר?!

לקחתי בירה. זה תמיד עוזר להתעסק עם משהו בידיים כשלחוצים מעט.
היא התחילה לרקוד איתי.
עד אז היא היתה חמודה, לא יותר מזה, אבל ממרחק אפסי..... בוםםם
פתאום הרגשתי שאני לא הכי שולטת בזה. התקרבתי ונישקתי ראשונה.
אני לא טיפוס שמנשק! אף פעם! בטח לא כל כך מהר... פשוט כי זה לא אני.
אבל לא יכולתי.
במקום לא היו הרבה אנשים. האמת שאפילו לא הסתכלתי מי היה מסביב. לא זוכרת כלום. לא היה אכפת לי כלום. הייתי שיכורה ולא מיין (ובטח לא מהטיפת בירה).
הכאבים חלפו כאילו לא היתה תאונה ולא כלום.
פשוט הרגשה של פאזה אחרת. מין עולם אחר שמבקרים בו לרגע אחד קטן.

נהייה מאוחר והוחלט להתקפל (לא אני החלטתי). אני רציתי שזה ימשך כל החיים.
התלבטתי לרגע ואז החלטתי שאני חוזרת הביתה.
בתור אחת שבחיים לא זורמת בקטעים האלה זה היה די ויותר בשבילי.

הגעתי לקטנוע. מסתבר שאין שמן לבלמים. הנורה דולקת. 5 בבוקר.
בבוקר שלפני היתה לי תאונה. אני מסובבת לגמרי. פחדתי נורא לנסוע.
נסעתי על מהירות מינימלית כדי שאני לא אצטרך לבלום בכלל.
למזלי הצלחתי.


זה היה רק יום אחד. רק כמה שעות. רק דקה של נשיקה.

דקה אחת שלמה של אושר עצום שלא ניתן לתארו במילים.

רציתי לרשום טלח אבל לא... לא יכולה.