הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

לכל אחד יש מגננות של הנפש.
לפני שנה גיליתי שיש לי ממש הרבה וגם לא מעט אגו, וככל שאני נכנסת עמוק יותר בעצמי מצד אחד אני נפתחת לסביבה ומצד שני מוצאת עוד ועוד מגננות.
כמו להתקרב במצלמה ללוח מטרה. כל פעם אני חושבת שאני רואה את העיגול המרכזי ואז מגלה שיש בתוכו עוד אחד יותר קטן.

לפעמים יש לי הרגשה שאני מין יצור קטן שמתפעל יצור גדול. זה מצב רוח נורא סאבי וטורדני.
מכירים את זה בסרטים המצויירים? שרואים איזו מפלצת מתוחכמת עם נשקים והכל ובפנים למעלה יש יצורון קטן עם מחשב.. אז יש ימים שככה אני מרגישה.

וזה קצת אבסורד כי מצד אחד השכלתי לזהות את היצורון הקטן. אני אפילו יכולה להסביר איך מגיעים אליו, אבל מצד שני מעולם אף אחד לא הגיע אליו. אפילו לא קרוב.
הוא יושב במרכז לוח המטרה שלי ואנשים מתקרבים.. הרוב המאוד גדול נשאר בעיגול החיצוני. שאני נורא חברותית שם אבל זה בחוץ.
אנשים בודדים קצת עוברים את זה ואולי מגיעים לעיגול השני..
בודדים נכנסים יותר קרוב, אבל זה רחוק מטוויטי (החלטתי עכשיו שהיצורון יקרא טוויטי).

אז הכל טוב ויפה...
יש חברים שלי שישר ישאלו מה צריך לעשות ואיך אפשר להגיע לטוויטי?
אבל וואלה.. אתם לא רוצים בכלל להיות שם.

מגננות זה דבר דו כיווני.
כשהבן אדם רחוק ממני אני מחבבת אותו, לא מתה מאהבה, לא יכולה להיפגע ממנו, כי ככה.. זה רחוק ולא מזיז לי הרבה. אני ממש מותק שם.
ככל שמתקרבים נכון שאני אוהבת יותר, אבל אני בקלות גם שונאת יותר.
לפעמים כל כך קל לי לשנוא אנשים קרובים. ממש בשניה אני יכולה להרגיש מהם כאב שהוא חזק נורא.

אני חושבת שיש לי אחריות מלאה את מי לקדם בלוח המטרה שלי וכמה. לכל אחד יש מקום יעד סופי.
כי כשמתקרבים יותר מידי החברות שלי עלולה לההרס. על טעות פיצפונת אני מתחילה לשנוא שם. והרבה.
ממש לא קשה לגרום לי לשנוא. אנשים לא מבינים את זה!

אז זה נשמע חמוד טוויטי שמה טוויטי...
אבל זה לא צחוק!! ממש לא צחוק!! זה מקום שבו כולם עלולים להפסיד בגדול... אז למה להתעסק עם זה בכלל?