אני קוראת עכשיו את תורת המנהיגות של שארמה.
זה סיפורון משם שנורא אהבתי:
לפי המיתולוגיה ההודית, כל בני האדם עלי אדמות היו פעם אלים. אבל בשלב מסויים הם החלו לנצל לרעה את כוחם. כשהאל העליון, ברהמה, נוכח בזה, הוא החליט לקחת מהם את המתנה הזאת ולהחביא את האלוהות במקום שבו לא ימצאו אותה לעולם. אחד מיועציו הציע לו לקבור אותה עמוק באדמה, אבל הרעיון לא מצא חן בעיני ברהמה. "בני האדם יצליחו יום אחד לחפור עמוק מספיק כדי למצוא אותה", אמר. יועץ אחר הציע להחביא אותה במקום העמוק ביותר באוקיינוס. "לא", אמר ברהמה, "ביום מן הימים יצליחו בני האדם לצלול עמוק מספיק כדי למצוא אותה". יועץ שלישי הציע להטמין את האלוהות על פסגתו של ההר הגבוה ביותר, אך ברהמה השיב "לא, האנושות תמצא בסופו של דבר דרך להעפיל לפסגה ולקחת אותה". אחרי שחשב על כך בשקט, מצא לבסוף את המקום האידאלי לטמון בו את היקרה מכל המתנות. "הנה התשובה ",אמר, "בואו נחביא אותה בתוך האדם עצמו. הוא לעולם לא יעלה על דעתו לחפש שם".
לפני 17 שנים. 24 באוקטובר 2007 בשעה 11:13