הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

אתמול ידידה שלי, אמרה לי שהפסקתי להרגיש חזק ולהיות רכה כמו לפני כמה זמן.
נכון.

חשבתי על זה לאחרונה. מה באמת אני רוצה, והגעתי למסקנה, שאני צריכה להכיר את עצמי. אני צריכה להכיר את העולם הרגשי העצום שלי, אבל לא לתת לו לשלוט לי בחיים.

כל השנה המוזרה הזאת שעברה עלי, היתה שנה גדושת רגש. חייתי כמו איזו אומנית או סופרת מיוסרת שזורקת את עצמה לקצוות. רגשות מאוד חזקים שהתחלפו להם בהבזקי שניה.
לרגע שמחה עצומה.. ופתאום עצב וכאב תהומי.
וואלה... בדקתי את הגבולות שלי.למדתי על עצמי מכל זה המון, אבל מספיק.

כל החיים שלי חייתי לפי השכל, וואלה, אין לי תלונות, זה לקח אותי די רחוק.
התעסקות ברגש, מובילה אותך בדרכים נסתרות בתוך עצמך, אבל לא מאפשרת לך באמת להתקדם (שניהם חשובים באותה המידה אבל כל דבר בזמנו).

יש לי מטרות בחיים... שאני חייבת להגשים אותן.
אני רוצה להיות מיליונרית (בשקלים) עד גיל 25! (חחח אם מישהו צוחק אז תצחקו חמודים שלי... עד גיל 30 בדולרים.. או עדיף יורו) יש לי רק עוד 4 שנים. זה מספיק זמן אם הוא ינוצל טוב.
אני רוצה להצטיין בלימודים שלי כמו שהיה תמיד.
כל הרגש הזה, להקשיב לו כל הזמן, זו השתעבדות.

בתור עצמאית, שאין מי שיגיד לי את צריכה ללכת לעבודה, צריכה ללמוד או לישון או וואטאוור, אני צריכה לשלוט בפוקוס שלי.

לא מקובל עלי לראות חברים עוקפים אותי בציונים.
גם לא מקובל עלי לראות עמיתים לעבודה משיגים צ'קים יותר מנופחים ממני.
העולם זה מקום תחרותי... וצריך להתחרות טוב (קודם כל בעצמי ובעצלנות שלי) על מנת לנצח.
נ.ב זכותכם לחשוב אחרת כמובן, אבל זוהי דעתי.


טוב נו אין לי עוד מה להגיד. טוב לי ככה. מצויין אפילו.
קחו תמונה שיהיה לכם כיף



והנה עוד אחת, רק בלי החרב