מכירים את התחושה, שנגיד יש מבחן אמריקאי, הקפתם משהו שאתם בטוחים במאה אחוז שהוא נכון, והוא יוצא שגוי?
מכירים את התחושה, שאתם טוענים שאתם האנשים הכי ליברלים, ופתאום אתם נתפסים באמירת סטיגמה?
זה בערך מה שקרה לי בסופש הזה.
לאחר קריאת שליש מהספר 11 דקות של פאולו קואלו פרסמתי את הפוסט הקודם.
הייתי בטוחה במליון אחוז, שהוא הולך לדבר על הדרדרות חסרת שליטה לעולם הזנות.
על בחורה עם חלום לחיים טובים יותר שרק מדרדרים.
ידעתי שהספר עוסק בזנות. ידעתי (מסיפור של הידיד שלי) שיש שם קטע על סאדו.
הייתי בטוחה, שהילדה הגיעה לשוויץ, פיטרו אותה מעבודתה במועדון, ועוד לנוכח כל ההזהרות של "חברותיה" חשבתי שהיא תדרדר למעגל הנורא של זנות אכזרית, שרובן לא יוצאות ממנו בחיים.
ציפיתי לחציית גבולות שלה שוב ושוב בשביל כסף, אפילו הדרדרות לסאדו כפוי...
יש לי היום חיוך עצום על הפרצוף, כי שוב הוכחתי לעצמי כמה אני מטומטמת.
למעשה כולנו מטומטמים, לא?
אם אנחנו רוצים ואם לא, אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הרבה (יש מי שטוען הכל.. הקצת יותר הגיוניים שבנינו טוענים ל"הרבה").
היא זונה.
היא זונה מדהימה. שהחליטה להגשים את עצמה בדרך קצת שונה. ללמוד על המין האנושי מזווית קצת אחרת.
אני אחזיר את הספר לידיד שלי, ואקנה לי אחד לעצמי.
עכשיו אני מבינה, שלמרות האסוציאציות הנוראיות שלי בנושא, זונה יכולה להיות מחמאה!
תודה לך.
לפני 16 שנים. 8 בדצמבר 2007 בשעה 15:45
