טוב, הפעם היכונו זה פוסט דרמטי.
מכירים את ההרגשה שכולם משתוללים מסביבכם, אתם מתים להשתולל גם, אבל לא יוצא?
כאילו מישהו תפס לכם את הגוף ופתאום אתם לא יכולים לזוז?
כזאת הייתי!
לפני מעל לחצי שנה הייתי בכנס של יומיים מטעם העבודה.
בערב, היתה שם מסיבה, אחלה מוסיקה, אחלה אנשים. אבל משהו נורא הציק לי.
החונך שלי ראה אותי די מסוגרת, טיפה רוקדת אבל נמצאת בראש במקום אחר, הוא קרא לי אחוצה לשאול מה שלומי והתחלתי לבכות.
הוא שאל למה אני בוכה. ניסיתי לענות. באמת שניסיתי, אבל בעצמי לא ידעתי.
ראיתי קבוצה של אנשים כל כך יפים, חברים כאלה כולם, רוקדים ביחד, והרגשתי בחוץ משום מה. משהו בפנים לא נתן לי לרקוד. לא נתן לי לזוז בכלל.
בנוסף, גם חיבבתי שם בחורה אחת, ונורא רציתי להגיד לה את זה, אבל בגלל שזו העבודה שלי וכי וכי וכי לא אמרתי. לא היה לי אומץ.
אתמול והיום היה שוב כנס של יומיים. בהתחלה קצת התלבטתי אם ללכת, ומהר מאוד החלטתי שכן.
גם הפעם היתה מסיבה- הפעם רקדתי והייתי שם! לא שהשתחררתי לגמרי, אולי בשביל זה אני צריכה עוד חצי שנה, אבל הרגשתי שהצלחתי לשחרר משהו שהיה תקוע שנים.
גם הפעם היתה מישהי מהממת. בינתיים היא עוד לא עובדת רשמית איתנו. והפעם לא ויתרתי לעצמי. לקחתי מהקבלה פתק ורשמתי לה ברוסית "רק רציתי להגיד לך שאת מאוד יפה"
בערב היא וחברה, שהיתה צמודה אליה, נעלמו לי, אבל לא ויתרתי לעצמי.
נתתי לה את הפתק בבוקר בחדר האוכל.
חייכתי, הושטתי לה ואמרתי "אני מקווה שאת יודעת רוסית.." .. נראה לי שכן.
בפתק לא היה שמי. לא טלפון. לא כלום. רק המשפט הזה עם סמיילי וסליחה על טעויות הכתיב (שאולי היו).
עשיתי את זה גם כי זה בטח שימח אותה. אבל גם כדי לסגור מעגל קטן.
נגמר! החלטתי לא להכנע יותר לפחדים הקטנים והמטומטמים האלה!
יש קטע בכנס עצמו, שכשרק אנשי החברה נמצאים, אנחנו עומדים ומוחאים כפיים....
אין לי בעיה לעמוד ולמחוא כפיים.
אבל לעלות על הכיסאות???
ופתאום לרקוד עם ידיים למעלה ככה פתאום??
יש הבדל גדול כשרוקדים אם מרימים ידיים או לא. תשימו לב...
אז היום ואתמול עשיתי את זה 😄
הייתי מבין הבודדים שרקדו על הכסאות, הזיזו ידיים ומה שאתם רוצים.
נגמרו התירוצים של העקבים או לא יודעת מה, אין ויתורים יותר!
וזה מצחיק. זה מסוג הדברים, שאחרי שעושים אותם, אתה אומר לעצמך "מה אתה דפוק???" כאילו מה הבעיה?!. לא יכולת לעשות את זה לפני חצי שנה?
אז אולי לא... לפעמים לוקח זמן לדברים הקטנים האלה.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכל החברים שלי (ולידידה שלי חחח).
אגב, כשיש באמת תודה מהלב אז אין מילים. ואין לי ממש מילים.
בשבועיים המבט שלי טיפה השתנה. יש לי עוד דרך ארוכה עד שאושר יפרוץ לי מהעיניים, כי לאושר אין גבול.
אבל בזכותכם, המבט שלי השתנה קצת בשבועיים.
אוהבת אתכם מלאנתלפים מליון.
P
לפני 16 שנים. 14 בדצמבר 2007 בשעה 12:40