קמתי היום בשגעון ללטף משהו.
יש לי מלא ערמות של עבודה, אבל נורא רציתי כלב.
התקשרתי לחברה שלי, ונסענו ל"צער בעלי חיים" בת"א.
היא היתה שם לפני חודש עם חבר שלה.
כשחזרה סיפרה לי שלא הפסיקה לבכות מול הכלובים.
הגענו לשם, בכניסה יש את כלובי הגורים, אני רואה אותה מחרבשת כמה, ונצמדת לכלוב האחרון שהיה בו גור חומי ממש ממש קטנטן.
היא מלטפת אותו, וכשרציתי שנזוז משם, הוא התחיל לילל והיא בוכה! כמעט גם אני בכיתי!
אני לא יכולתי ללטף אותם, כי אחרי זה ידעתי שאני אזוז והם ייללו... לא יכולה לעמוד בזה!
אומנם דואגים להם שם לא רע, אבל עדיין, לראות אותם בכלובים, מתרפקים על כל יד שמושטת להם. זה קורע לב.
וככל שחושבים על מצבם עוד יותר רוצים לבכות.
זה שגורים די נחטפים
ומי שמבוגר הסיכויים שלו נמוכים יותר
ומי שיש לו צלקת או משהו אז סיכויו ממש נמוכים שיאמצו אותו.
הם כאילו יודעים שמול האנשים הם צריכים לעשות את הפרצוף הכי חמוד,
ולא לנבוח, וללקח ולהתרפק בשביל שיקחו אותם.
ממש ממש מחזה קשה.
די הפתיעה אותי חברה שלי, שנראת כלפי חוץ קשוחה ולפעמים קצת צינית, ומול הכלובים ליבה נשבר לרסיסים.
בסוף עדיין לא אימצתי כלב, מכמה סיבות.
גם לא מצאתי כלב בוגר וקטן.
היו או גורים, שדורשים הרבה טיפול, או כלבים גדולים.
היה אחד די קטן שמצא חן בעיני. מן אהבה ממבט ראשון, אבל רציתי לחשוב על זה עוד קצת.
בקיצור...
אכן צער בעלי חיים 😡
לפני 16 שנים. 17 בדצמבר 2007 בשעה 17:17
