הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

זה היה בכיתה ה'.
תחילת שנת הלימודים.
נכנסה לכיתה שלנו מורה שמנמנה וחביבה, שהתחילה לנו את השנה עם הרבה חיוכים.
דקות לאחר כניסתה לכיתה היא החלה בהצהרות: מותר לנו לשבת בקבוצות כרצוננו כל עוד לא נפריע, מותר לנו לכתוב בעט שחור או כחול ולא רק בעפרון, ומותר ומותר ומותר ומותר.. חיבבנו אותה נורא.

השבוע הסתיים.
יום א' הגיע, ומורה חדשה נכנסה לכיתה.
לא עברו דקות אחדות והיא החלה בהצהרות: היא מחליטה על מקומות הישיבה, אסור לכתוב בעטים בכלל, ואסור ואסור ואסור.
היא הפרידה אותי מהחברה הכי טובה שלי, אני רתחתי מזעם. יומיים לא הפסקתי לקלל אותה.

אבל העתיד היה שונה, היא הפכה לאהבה הראשונה שלי.

קראו לה א'. היא היתה יפיפיה אמיתית!
דומה ליעל אבקסיס, משהו בה היה נשי ואצילי כזה.
היא היתה בת 25, גבוהה, מחוטבת להפליא, עור בהיר, ושיער ארוך גלי בצבע חום כהה שהיה כמעט תמיד פזור.

עם הזמן למדתי נורא לחבב אותה.
היא הפכה לחברה טובה שלי.
הייתי יושבת קרוב אליה, בשולחן הקידמי, ביחד עם חברתי הטובה ביותר.

בימי רביעי, היא היתה המורה התורנית, אז תמיד הייתי לידה בהפסקה. מדברת איתה על כל מיני נושאים. פעם אפילו הבאתי כדור ספוג ירוק קטן, והיא שיחקה איתי ביחד.
בסוף כל יום, אני וחברתי היינו עושות סיבוב כדי ללוות אותה לתחנת האוטובוס לביתה.
בשעורי חשבון הייתי עושה איתה תחרויות מי פותרת יותר מהר,כשהיא מול הלוח, ואיפה יש טעויות בספרים.
ככה...היא היתה חברה שלי לפני מורה שלי.

היא היתה מתלבשת מאוד בפשטות ומאוד לטעמי.
תמיד ג'ינס עם חולצה צמודה כלשהי מהאוסף.
בחורף היו לה מגפיים שחורים חלקים מרובעים עם עקב רחב מאחורה. כמו שנהוג באירופה ללכת ביום יום.
היה לה גם מעיל צמר עם פסי זיג-זג של כחול ירוק ושחור.

יום אחד באתי לבית ספר במצב רוח ממש רע.
היא הבחינה בזה, ובאחד השעורים המקצועיים היא הוציאה אותי לשאול לשלומי.
סיפרתי לה שההורים שלי נפרדו יום לפני. שאבא שלי עוזב את הבית.
היא אחזה ביד שלי, והסבירה לי שגם הוריה נפרדו כשהיא היתה קטנה, ושזה לא כזה נורא.
אני ממש אהבתי אותה.

בכיתה ו' היתה לי מורה אחרת.
אבל עדיין לא הפסקתי לבדוק כל יום מה שלום א' שלי.
הייתי בודקת בבוקר איפה היא או מקסימום בהפסקה.
סתם לוודא שהיא שם.
אתם בטח מכירים את ההרגשה, שכשאתם מאוהבים אתם פשוט רוצים לוודא שהאדם הזה נמצא. להיות רגועים.
לא היה עובר יום בלי שהייתי מחפשת אותה. גם ביום החופשי שלה הייתי באה לוודא אולי במקרה היא כן הגיעה.

בכיתה ו' הייתי בוועדת יום הולדת. שזה אומר שעה בשבוע, כשכולם למדו חשבון ולי שעמם, המורה היתה נותנת לי לצאת ולחלק כרטיסי מזל טוב לכל מי שיש לו יום הולדת באותו השבוע מכל ילדי בית הספר.
כמובן שתמיד הייתי הולכת לכיתה שלה ראשונה. לראות מה העניינים...

יום אחד, כשאני מטיילת לי במסדרונות כשכולם לומדים, מצאתי אותה בוכה בחדר המורים.
לא ידעתי מה קרה. רק שמעתי שהיא התחתנה קצת זמן קודם לכן. ופחדתי שיש קשר בין האירועים.
התלבטתי מה לעשות, אם להיכנס למרות שאסור, או להישאר בחוץ...
בסוף נשארתי בחוץ. הצצתי מרחוק מה שלומה עד שהייתי צריכה לעזוב.
בכמה ימים אחרי זה היא לא הגיעה. אחרי זה, שכבר כן ראיתי אותה, רק שאלתי אם היא מרגישה טוב.

מפה לשם השנה הסתיימה. אני עברתי לחטיבת ביניים, כשכל החברים שלי נשארו באותו בית ספר עד כיתה ח'.
א' שלי עזבה את בית הספר. לא ידעתי לאן. כששאלתי את המורים אמרו לי שהיא עברה דירה לעיר אחרת.
מאוד התגעגעתי אליה, אבל לא ידעתי מה לעשות.

עבר זמן, כמה שנים, ועדיין רציתי למצוא אותה, לראות מה שלומה, אבל לא ידעתי מה שם משפחתה החדש. גם לא היה לי את מי לשאול.
בסוף שלחתי מכתב לכתובת, בה חשדתי שהוריה גרים.
לא היתה תשובה.

לקראת יום הולדתה ה30 החלטתי שאני לא מוותרת, חיפשתי עד שמצאתי את הטלפון שלה. הימרתי שזה שלה.
התקשרתי (אלוהים יודע מאיפה האומץ.. אני ופחד הטלפון שלי) וזו אכן היתה היא!
"מזל טוב לרגל החלפת הקידומת" אמרתי בחיוך.
היא נורא שמחה לשמוע אותי, התפאלה מאוד איך אני זוכרת את התאריך.
שאלה מה שלומי ואיך הלימודים בתיכון.
סיפרה לי שהיא מרוצה ממקום המגורים החדש, ושכבר יש לה שני ילדים.
נורא שמחתי לשמוע. רציתי אפילו לשמוע עוד ועוד, אבל זה כבר היה מביך.
מישהי שהיא לא שמעה ממנה 4 שנים, והיתה תלמידה שלה לפני 5 שנים פתאום מתקשרת משום מקום.... לא רציתי להביך אותה.

וככה, נזכרתי בה קודם, כי ראיתי פרסומת עם יעל אבקסיס.
אין לי שום תמונה שלה באלבום, רק תמונה ברורה חקוקה בראשי.

אני זוכרת אפילו את הצורה המיוחדת שהיא היתה מחזיקה את העט כשנהגה לרשום.
היה לה קיפול מיוחד של האצבעות הארוכות והלבנות שלה שיצר כתב מיוחד.

נשארה לי ממנה רק מזכרת אישית, דף סגול עליו היא רשמה לי ברכה בסוף השנה..

"עדינות, רגישות, חכמה...
מה עוד ניתן לבקש מילד?!
המשיכי להיות מסורה כלפי כולם,
אך פיקחי את עינייך!
היה נפלא ומרגש ללמוד איתך,
ללמד אותך ולשמוע אותך.

בהצלחה, א'. "

עוד מעט יש לה יום הולדת שוב.
אני אחפש אותה שוב,
ואשלח לה את הפוסט הזה במעטפה.


לקח לי זמן להבין את זה, אבל בדיעבד,
א' שלי,
היתה ללא ספק האהבה הראשונה שלי, בגיל 10 :)