לפני 16 שנים. 15 באוגוסט 2008 בשעה 17:47
היום חברה מהעבודה הזמינה אותי יחד עם עוד כמה חברים לארוחת צהריים בביתה.
יש לה בית מקסים. מקום יפיפיה ורגוע.
אחרי האוכל, היא הראתה לנו קטע ששלחו לה ביו טיוב.
זה היה קטע על שני רקדנים סינים, האחד קטוע רגל והשניה קטועת יד, שמבצעים ריקוד פשוט מדהים.
הקטע היה מס' דקות.
בערך באמצע הקטע, שמתי לב שאני מסתכלת על הרקדן בעיני ספורטאית, ולא כצופה בריקוד.
שמתי לב שאני עסוקה ב"איך מבחינה פסיולוגית הוא יכול לקום עם רגל אחת ככה?" במקום להזיל דמעה על כמה שהריקוד הזה מרגש.
לקראת סוף הקטע, כבר צלמו את הקהל בוכה.
האמא של חברה שלי אמרה שבפעם הראשונה שצפתה בקטע היא בכתה,
חברה הזו שלי בכתה, למרות היא רואה את הקטע בפעם המי יודע כמה,
וגם שני החברים שהיו איתי בכו.
אני לא בכיתי. כנראה שלא רציתי להתמודד...
זה הקטע:
