הבלוג של פינקי- בדרך לשלטון

טוב,
זה התחיל אי שם בגיל 5-6 כשקצת שיעמם לי בבית והחלטתי להירשם לחוג במתנ"ס.
בהתחלה הלכתי לשיעור ניסיון בחוג לעיצוב חמר (עיצבנו חנוכייה וכאלה..) היה ממש נחמד, נורא נהנתי. שבוע אחרי כבר הגעתי (בליווי אמא כמובן) למסור את הצ'קים במלואם ולהתחיל את החוג.
בשיעור השלישי, כבר היה נראה לי שזה פחות בשבילי, שהבנתי את הפרנציפ, ושלא בא לי על זה יותר.

ישבנו חשבנו עם מנהלת המתנ"ס והוחלט שהצ'קים יוחזרו ושאני אנסה חוג אחר.

=ניסיון שני: חוג ציור בצבעי פנדה=
כנ"ל, שיעור ראשון היה מאוד כייפי. למדנו למרוח את הצבעים עם הידיים וזה בהחלט נראה יפה. בסוף השיעור השני הצ'קים עברו ובסוף השיעור השלישי.. נחשו... שוב שיחת בירור עם המנהלת. זה פשוט לא היה זה. התלכלכו לי הידיים, והגופייה הלבנה, ולא מצא חן בעיני הרעיון.

=ניסיון שלישי: חוג בלט=
בהתחלה היה נחמד, גם זה שקונים את כל הביגוד והנעליים הוורודות במיוחד מאוד מצא חן בעיני (תמיד אהבתי לקנות סטים חדשים). אבל כרגיל, בשיעור השלישי זה נראה לי חוזר על עצמו, שוב פעם עוברים מעמידה לעמידה, והכל איטי מידי, ונדבקים למיני תנועות כל כך קטנות ולא משמעותיות. נמאס לי.

=ניסיון רביעי: חוג ג'ז=
זה היה שינוי מרענן לבלט. גם ריקוד אבל קצת יותר מהיר. סוף השיעור הראשון, באתי כולי בהתלהבות הביתה ללמד את כל הבית לרקוד.
אח"כ זה כבר עצבן. האולם די קטן, עם מלא בנות שקופצות שם שמונים פעם עם אותו השיר. ולא תמיד התנועות הסתדרו לי.
בקיצור, ניסיון נחמד אבל זה לא זה.
בתום השיעור השלישי.. כרגיל.. שוב מגיעים למנהלת...

=אמא שלי כבר מתחילה להראות סימני ייאוש ואולי להעדיף שאני אשאר בבית ונגמור עניין=
ניסיתי עוד כמה חוגים שכבר בשיעור הראשון-שני הבנתי בעצמי שזה לא אני. אז הנחתי לאמא שתישאר בבית. כבר שקלנו שפשוט אני אסתובב עם הצ'קים וזהו, כי את העבודה של למסור אותם למנהלת ולקחת שוב אני כבר הבנתי. לא הרגשתי שום צורך בהורה מלווה לתהליך הזה.

לקחתי הפסקה מסויימת מכל עניין החוגים. זה פשוט נראה לי קצת לא אני.

ואז הגיעה אופציית הג'ודו.
היה ממש כיף בג'ודו. למזלי היו 3 שעורי ניסיון בלי שיציקו לי יותר מידי. אז הצ'קים לא עשו את מסלולם הקבוע. הם פשוט נשארו בבית.
בשיעור הראשון היה ממש ממש כיף. למדנו איך להפיל מישהו בלי שהוא ישים לב- זה נראה לי אז דבר מגניב ביותר (ויעיל..)
ישר באתי הביתה, שמתי על הרצפה שמיכת פוך, וטמנתי לאח שלי הקטן מלכודת של "תראה איך אני מפילה אותך ולא תשים לב בכלל".
עבד טוב- בהחלט היה משעשע. אח שלי לא חשב כמוני.. (מפתיע.. 😡 )
שיעור שני... עוד שיטה להפיל אנשים.. גם את זה ניסיתי. הפעם הכנתי את אח שלי מראש.
שיעור שלישי... הריח של הגרביים המסריחים של כל הבנים (כמובן שכולם היו בנים ואני הבת היחידה..), זה פשוט היה יותר מידי בשבילי.
הריח הזה כבר לא עמדתי בו יותר, והחלטתי שעם כל המגניבות שבדבר.. זה לא בשבילי.

ואז.. זו היתה אהבה ממבט ראשון:
המנהלת במתנ"ס אמרה שנפתח חוג כדורסל באולם מעבר לכביש.
אני זוכרת את השניה הזאת בגיל 7 כשנכנסתי לאולם הראשי.
זה פשוט היה נראה עצוםםםם
הריצפה היתה כחולה עם מלא קווים צהובים מוזרים עליה. הסלים נראו לי כל כך גבוהים שלא האמנתי שבכלל משהו יגיע לשם.
הביאו לי כדור כתום זוהר חדש חדש ם מרקם מגניב של בועות קטנות עליו כאילו הוא חולה במשהו. זו פשוט היתה אהבה ממבט ראשון.
כמובן שסחבתי את אח שלי לשם כי הוא היה חייב להרשם מבחינתי (הוא לא השתגע על הרעיון..).
זה פשוט היה כיף חיים. הייתי מחכה בימים האלה של שני וחמישי, שבית הספר יגמר כבר ואני אארוז את הכדור הכתום הזוהר המגניב שלי, אקח את החולצה שלי עם המספר 8, ואלך לי למגרש.
כמובן שהייתי בת יחידה שם. זה ממש לא הפריע לי.
הייתי ממש טובה בזה, ומאז נשארתי שם 10 שנים עד שפרשתי.

בכל אופן, הכדורסל מהרגע הראשון נהייה חלק ממני, חלק מהחיים שלי, וחלק בלתי נפרד מהסלון בבית!

[נ.ב: הרבה צ'קים עברו... רק שמאותו רגע זה היה חד כיווני 😄 ]