כמה פשוט להעריץ אדם או ישות לא מוכרת, כמה קל להתנהל בתלם על פי חוקים קבועים מראש.
כשהייתי שיפחה ידעתי שמקובל דבר כזה או אחר, פעלתי על פי נהלים ידועים למרות שלא האמנתי באמיתותם, אני לא מצטערת על דבר, כי ניסיתי, ניסיתי להתברג למקום שבו חשבתי שאמצא סוף סוף את מקומי, תהיה שלווה ברוכה, זאת שחיפשתי כל החיים, היום אני יודעת בבירור שחיפשתי את הכאב כי גלי המוח שלי רגילים אליו, רוב שנות חיי לימדו אותי שאהבה כואבת, שאהובים וקרובים פוגעים, שלא מגיע לי יותר, לכן החיבור הזה בין כאב לאהבה נראה כל כך טיבעי.
כשפגשתי את החבר שלי, את אהובי, את אדוני אם תתעקשו לקרוא לו כך, אדון עולם 4, לא תארתי לי שיהיה אחרת, אך למין ההתחלה היה ברור, מתחת לפני השטח, ששום דבר כבר לא יהיה דומה, שהחיים איתו או לאחריו ישתנו מקצה לקצה.
חשבתי שאני יודעת דבר או שניים על אהבה, הספדתי אותה כבר, נפרדתי ממנה ובחרתי בחיים בלעדיה כי היא מעולם לא הצליחה לספק אותי באף מישור, חשבתי שאם אתמסר ואעריץ מישהו שקורא לעצמו אדון ושולט, יהיה לי קל יותר להתמודד עם החללים והשדים שלי, כל יום מחדש אשחזר את הטראומות שלי, אחיה אותן, כי זה מה שאני מכירה.
היום אני יכולה לומר באמת שעד לפני חודשיים + לא ידעתי מהי אהבה, לא הבנתי את משמעות הרגש הזה שנקרא הערצה, לא התמסרתי באמת, מעולם, לאף אחד, לא סמכתי על אף בן אנוש לפני כן, אף אחד על פני הגלקסיה זהו לא יודע מי אני באמת, מה עברתי, ואוהב אותי למרות ואולי בגלל הכול.
אהובי יודע.
כל יום שעובר כיסוי הברזל שעם השנים רותך, חתיכה חתיכה, על גב ליבי, נסדק ומותך ומתמוסס אל מחזור הדם שלי ולבסוף מתנדף לו דרך בלוטות הזיעה, כדיי לחפש לו ילדה פגועה אחרת שזקוקה להגנה מפני העולם המטונף הזה.
האהבה שלו אלי מצליחה להדהים אותי בכל פעם מחדש, ואולי יום אחד כשכל המסכות כולן יפלו, אצליח לבכות באמת, כמו שמעולם לא בכיתי, מרוב אושר, מרוב אהבה, מרוב שלמות אוטופית, אבל מה שבאמת מזעזע את הקיום שלי, כל שנייה, כל נשימה, זו עוצמת האהבה שלי אליו, ככל שהאישיות שלו נפתחת אלי כך גדלה ההערצה שלי אליו, לא הערצה עיוורת, ילדותית, חסרת בסיס, כמו גרופית של כוכב רוק, כמו שפחה שזה עתה סיימה את הסשן הראשון שלה עם אדונה החדש, אלא - ובאלף אלפי הבדלות, כאשה המתוודעת אל נפש חדשה ואוהבת אותה כל כך, ומתחממת בגווניה המישתנים, ושואפת אותה להוויה שלי.
יחד אנחנו אחד, מין צורה חסרת צורה אך מלאה צבעים וריחות של שני אנשים, נשמות, הוויות, צורה בילתי מנוצחת שרק גודלת ומתמלאת בזרמים לא נפסקים של אהבה וקבלה.
היום אני יודעת שאף פעם לא אהבתי.
היום אני יודעת מה היא מסירות.
היום אני באמת אני, כמו שלא הייתי מעולם.
אולי תגידו שזה מכתב פרידה מעולם הכאב, אולי כאן זה נגמר ואולי בעצם זה לא התחיל מעולם, אולי הייתי פה כדיי לפגוש בו וללכת אותי הלאה. אולי.
היום אני יודעת שזה מגיע לי, האהבה שלו ממלאה אותי הרבה מעבר לגדותי, והכאב פתאום נראה חסר טעם, פחות, נמוך, אני בוחרת לחיות ברמת אנרגיה אחרת, בוחרת לנתק את המעגלים של המוח המורים לי כי אהבה משמעה כאב, בוחרת להתחבר מחדש, אליך אהובי, אלי, אל מי שאני באמת, אל מי שהצלחת להראות לי שאני יכולה להיות.
ועכשיו אני טיפה בוכה, כי טוב לי, כי אני כל כך אוהבת וכי לא מפחיד לי עוד.
אני אוהבת אותי איתך, אני אוהבת את החיים יותר ויותר, הקיום הופך יותר נסבל, אני אוהבת אותך אהובי יותר מכל דבר אחר.
mayaxxxx
לפני 17 שנים. 27 ביוני 2007 בשעה 4:07