לאחר שני ניסיונות של יחסים בדסמים וחמישה סשנים בלתי מספקים לחלוטין, החלטתי לנוח מעט, אולי אף לצאת מכל העסק, להרים ידיים ולהיגרר בעצלתיים אחרי העדר הוונילי.
את השיטוטים במרתף התענוגות של "תפוז" לא הפסקתי כמובן, כמה טוב לקום כל בוקר ומתוך מסגרת הנורמל לנזול מעט אל חיקו האפל של ה Bdsm ולהרגיש קצת בבית וקצת ביחד עם עוד אנשים בעלי נטייה מינית כשלי.
בחלוף הזמן דיברתי עם עשרות אדונים, החלפנו כתובות מסנג'ר, טלפונים, השפלות ווירטואליות אבל דבר לא נתפס, חיכיתי, המתנתי, לא ידעתי למה, רק ידעתי שלא אתפשר על פחות מהטוב ביותר, בשבילי כמובן, אולי בגלל שאני חדשה בעולם הזה, אולי בגלל שהתמימות שלי מסרבת בכל תוקף להינתק ממני, אבל אני פשוט לא מצליחה לראות את עצמי עוברת "סטוצ'סשן" , אני חייבת קודם כל להרגיש להתרגש, ולא מחרמנות אלא ממקום עמוק בהרבה של אמון, אהבה אינסופית ונתינה מוחלטת.
רוב שיחות הטלפון שלי עם האדונים הווירטואליים היו דומות כל כך וסיזיפיות עד לכדיי גיחוך "כלבה, בואי אלי הביתה עם חצאית מיני ותעשי את זה מהר"
אוקי, מה לגבי היכרות יותר שטחית, רוצה לספר לי עלייך קצת?
"זונה חצופה, את תכירי אותי בדיוק כפי שאומר לך, ברור?"
אוקי, תמונה אפשר?
"זונה!! שבי על ארבע מייד ותקשיבי טוב, כשתוכיחי את עצמך אולי אתן לך לראות את פני אדונך" .....
הרשו לי לגחך לעצמי לרגע.....
כן, אני כלבה, כן, אני זונה, כן, שפחה בכל רמ"ח אברי, אבל עדיין אישה ובן אדם עם היסטוריה וחבילות והווה ועתיד, וכן כן המון, אבל המון אישיות.... אז אם תרצה לשלוט בי מותק זה יקרה רק אם אתן לך, רק אם תצליח לקלף מעלי את השכבות ולחדור לבפנים, אל הרקמות הכי עדינות.
לא יוריד ממך דבר להזמין אותי לאיזה בר/בית קפה/קיוסק או בעצם כל מקום שהוא לא מיטתך ולהכיר אותי קודם, לתת לי לתהות על קנקנך, לבחור במודע האחד את השנייה.
את המלך הכרתי במרתף, החלפנו מסנג'רים, מספרי טלפון, הפרוצדורה הרגילה, לא קיוויתי אפילו שהוא יהפוך למיועד, למיוחד, נמנעתי מלהיפגש איתו, רעיון שהתברר כמבורך, כך ניתן לי הזמן לפענוח הדרוש לי כל כך, וכשהרגשתי מספיק קרוב נפגשנו.
אתם יודעים איך זה, כשרואים תמונה של אדם ואז נפגשים, למרבה הזוועה מתברר שהתמונה צולמה שנים רבות קודם ובינתיים הוא העלה 30 קילו, גידל זקן, צמחה לו פאלולה מטורפת על האף, הוא פיתח מקרה קשה של פסוריאזיס וגם הצטרף אל כת השטן... אז זהו שאצלי זה בכלל לא קרה....
יום שישי לפנות בוקר, בדיוק בזמן הזה שהלילה נושק ליום, נעצרה מכונית ליד פתח ליבי, הצצתי לתוכה בחרדה, ישב בה המלך שלי, יפה, אצילי, חיוך מושלם בצבץ לו תחת הארשת הקשוחה, האדונית.
תודה לך גורל הפכפך על שהחלטת שהגיע תורי, אבל עכשיו אני קצת מפחדת, התרגלתי לכך שאתה לא מאיר לי פנים ואני כבר לא יודעת אחרת.
שתינו קצת, בדקנו את הוויברציות בינינו, דיברנו גם בלי מילים וקצת עם, וכשלא יכול היה יותר הורה לי אדוני לרדת על ארבע, מכאן ואילך לא אוסיף עוד פרטים מחשש שאוזיל את המעמד, ואשחוק את הזיכרון של הסשן הראשון, אבל הבנתי שעד אותו הלילה והיום ושוב לילה שעברנו יחד לא ידעתי סשן מהו, לא ידעתי עדיין כניעה, לא נפתחתי אל מציאות הכאב של חיי ואל האפשרויות הנלוות אליה, אבל אדוני יודע הכול, הוא חכם והוא מלמד אותי, הוא חזק בשביל להכאיב בדיוק כמה שצריך, הוא רחום מספיק בכדיי להכניע אותי, והכי חשוב שהוא כל כך שלי....
מילה לאדוני:
מה כבר אכתוב שלא אמרו לך כבר, מה אחדש?
איך, אם בכלל, אוכל להאיר את פניך, לכדיי החיוך המושלם?
מקווה שאתה מרוצה.
שלך ואיתך נושקת לרגליך
mayaxxxx
לפני 17 שנים. 10 בינואר 2007 בשעה 13:49
