( סתם כי הזכוכיות שהאודי לעס מחרמנות אותי עד עכשיו, אם כי נראה לי שהוא נהנה מהן יותר ממני )
נקסט.
אמרתי בשיעמום בעודי מפהקת.
חיככתי ירך בירך, החורף הזדחל לאט אל מתחת לשמלתי.
נופפתי בפלייר לעוד מסיבה שלא אגיע אליה למטרת משב אויר.
לקק, אמרתי.
נשענתי אחורה על הקיר, הויניל האדום תחתי חרק, ואיזה יצור אנושי ממין זכר משך את בהוני אל פיו.
ארצה!
לאט יותר, בעדינות.
סירקלס, פאפי, סירקלז!
הוא ליקק את האבק שבין אצבעותי.
נקסט!
עוד יצור אנושי זכר, או אחד שעושה רושם ככזה, אם כי ידיו הקטנות והמזיעות גרמו לי להטיל ספק באיכות צינור ההקשיה שמקופל יפה בתוך מכנסיו.
לאט ובעדינות.
איזי.
לשון סדוקה ומחוספסת ליחכה את ציפורני כפותי.
אחח.
נקסט!
בחור מגודל למראה, שנראה כמו הכלאה של עיניו של ג'ייק גילנהאל וגופו של איגור נפל לרגלי.
לקק, נבלה.
לא רוצה.
נקסט!
קול קטן בראשי החל ללחוש לי.
בחורה, את מחפשת בחורה.
העפתי את האבק נעל כתפי הימנית ואחר מהשמאלית, וכמה שערות ג'ינג'יות מהג'קט של החורף שעבר, עבר בי רטט שהיה נעים בהתחלה ומהר מאוד התחלף בשאט נפש ואף בבעתה, ושבתי אל קרקע המציאות.
לקק, כלבה.
קוקוס.
טוב, אם אתה צריך מילת ביטחון.
ראיתי פעם סרט סטודנטים משעמם על זוג שהחליט שאם הם יאמרו על סף מוות את המילה הראשונה שהם אמרו אחד לשניה כשהם רק נפגשו הם יתאחדו לנצח בגן עדן.
זהו, שהיא מתה בפיגוע באוטובוס, והספיקה להגיד רק קוק.
אני מקווה בשבילה שהיא בגן עדן.
איפה הייתי?
הוא הסתכל עלי בעיניים מבוהלות קמעה.
למצוץ יפה, מתוקה.
יופי, תמשיכי כלבה, בואי לאבאלה.
הוא התבונן בשוקי עטורת הזיפים, ליטף אותה קלות, ואחר התקפל, קם, והלך.
באיזה אוזן את שומעת את הקולות?
מה?
בחור גמדמדי לחש אלי מעבר לכתפי.
אהמ.
נראה לי שזה בערך בעורף, קצת למעלה.
יש לך בלו טות'?
הדומית שלך נותנת לך הוראות מרחוק?
אהה לא.
למה, שלך כן?
לא.
חבל.
נכון.
אני מקבלת הוראות רק מפיקסלים מוסווים בגוגל ארת', שמוחבאים בצילומי לויין של גגות סן פרנסיסקו.
א-הה.
מי אתה?
אתה פסיכולוג?
לא, נוירולוג.
אה.
אתה יכול להשיג לי קפאין מרוכז?
את רוצה רד בול?
לא.
וודקה?
לא.
אתה רוצה להסניף את התחתונים שלי? לא שתיתי יום שלם.
חם מאוד, זה לא בריא, זה סתיו ואת לא מרגישה צמא.
אם אתה מתעקש.
אתה יודע גם למסמר אנשים?
את מתכונת להפנט?
לא.
אתה יכול לפתוח את הפה גדול ככה כמו שעשית קודם?
מה, ככה?
הוא פער את פיו ואת עיניו הזיתיות והמבוקעות ונראה כמו גרגוייל ביום שמש אביבי.
לפני 17 שנים. 13 באוקטובר 2007 בשעה 7:55