שלושה ימים אחרי שקמתי קרא לי המכשיר הקטן עם המסך
ביד כמעט רדומה הצלחתי להרים אותו.
הוא אמנם קטנטן לבן ומתהדר בדקותו,
אך גם אנשי התפוח לא המציאו עדין הולוגרמה שתצוץ באוויר
והמזכירה החדשה של אנשי התפוח עדין מצריכה לחיצה עליו.
הודעה מרצדת על מסכו המואר, מואר מידי, מזכירה לי שהגיעה הזמן לסגור את המסכים שלי ולהיעלם למספר שעות
"מבקשת לבוא"
חשמל זורם לי בעורקים
הריחוף של חוסר עצימת עיניים מתערבב לו עם תאוות בשר
"איפה את?"
דממה, מספר השניות בין לחיצת ה"שלח" ועד לצפצוף הא קריטי
כל נקישה בתקתוק השעון סופרת מצב בין קריסת מערכות להתעוררות מוחלטת
"אני למטה כבר 3 שעות חושבת אם לכתוב, אני יודעת שלא מגיע לי".
הדילמה שבין שיער ראשה לרגלי לבין כרית נוצות לראשי הורגת אותי
מראה ישבנה הבוער אדום עוד חרוט בעיניי מהרגע בו קמתי
"אני מתחננת... 😒 אני צריכה אותך, צריכה איתך"
החשמל בעורקי הופך לשרפה, הערפל בעיני הופך בהיר ונעלם
"תני לי סיבה אחת לפתוח לך"
קם להרטיב את גופי , להחליף את זיעת השמיכה במי קרח
בדפיקות ראש מתערבב צפצוף נוסף
" כולי שלך ובשבילך"
מייבש את גופי בבד שורט מכביסה אחת יותר מידי
"עלי, תפתחי את הדלת. חכי לי ערומה על 4 ליד רגלי המיטה"
עדין חושש למעוד, רועד מקור מי הקרח, מביט במראה, מדליק סיגריה, פותח את דלת החדר, צועד לעברה
לפני 12 שנים. 9 באפריל 2012 בשעה 19:32
