וכשהשקט הגיע סוף סוף ללטף
היא לא רצתה בו עוד
הגעגוע לכאב בער בעצמותיה
הליטוף השפיל מכל
הרצון השתלט על הנלחם
הנפש גברה על הגיון הטבע
ובלי לברוח, ברחה
כשהשאלה הגדולה הציפה את החדר
חמקה אל השמש
אך האוויר העוטף חנק את גרונה
כאילו חיכתה לאישור מהאדמה
סלעים פצעו רגליה
יגונה גדול מנשוא
ואין שומע
אוזניים בחדר מציף שאלות
פצועה ומוכתמת ילדת פרחים נכנעת לגשם שחור
חדר נפתח
שאלות נענות
שאלות נטענות
שאלות מענות
תשובה מכסה גוף מלא פחדים בחיבוק עוטף
בלוני חמצן מתפוצצים ונופלים ואיתם כל החומות שבנתה
שייכות לאחד
אי שייכות לכל השאר
הפתעה ללב ששכח לפעום
תמיד כשהופך נוח הפחד בולע הכל
ולפעמים היא פותחת ספרים שהעלו אבק להיזכר מי היא
אך לא תמיד בטוחה שזו היא בתמונות
לפעמים המופשט נראה לה יותר מדוייק וברור
אז לפני שהעונה עוברת והעלים נושרים
היא אוספת בידיה את כל המילים
מתעצמת תחושת הרגלים ישנים
כשגהינום וגן עדן הם תאוות בשרים
והיא לא תמיד תמצע את השבילֿ
ואולי אין שביל, רק דרך אחת
אולי המקום בו נמצאת כבר מחכה שתבין
שלעולם ליבה לא יהיה חסין
לפני 12 שנים. 23 ביוני 2012 בשעה 23:31