|
|
|
ידיים קשורות ומתוחות מאחורי הגב אל ללולאה על הקיר.
הפה פתוח עם גג טבעת
ריר נוזל בחוט ארוך אל הריצפה
מצבטים על הפטמות עם 2 משקולות על כל אחד
קיין.
פסים.
כוויות סיגריה על כף הרגל
שיר מתוק על לב שבור ברקע
על הפנים שלך
ואגב, כל מילה.
משופשף, סרוט וקצת פצוע לכל הרוחות...
אבל עם חיוך שחברה קדישא לא יצליחו להוריד
עם כל איסור שנאמר, ישנה גם ענישה שלא תמיד נאמרת.
יש איסורים שקיימים רק כדי שישברו.
יש איסורים שהם חלק מהעונש.
ותמיד האיסורים שם כדי שלא תעמדי בהם.
את יכולה לחשוב שזה לא נחמד.
את יכולה לחשוב שזה לא פייר.
את לא פה כדי לחשוב.
יש חיוכים שעולים מרצון
יש חיוכים שמחזיקים המון
ושלוש מילים הלבישו עלי חיוך שלא ירד
"לילה טוב אדוני"
את צריכה לזכור. כשזה מתחיל להיות יותר מידי. מעכשיו כבר אני רוצה שתזכרי:
כשהסדיסט בחוץ, אני לא אוהב אותך.
החיים שקיימים מחוץ לחדר... לא קיימים ומעולם לא התקיימו. אין לנו לא עבר
ולא עתיד ביחד.
כשאני מוריד מסכה ממני, אני מוריד ממך את המסכה של מי שאת עבורי כל שאר הזמן
וכשאנחנו לא שם. אין מי שיעצור אותנו.
ואת צעצוע
שלי לשחק ולשבור ולהרים ולהפיל ולצבוע בגוונים של אדום וסגול ושחור
וכשהנשימה תחזור
שנכנס שוב לחליפות האנשים שלנו
כשהחיות ירגעו
תמיד אוהב אותך
* דברים שעוברים לי בראש בזמן קניית מצבטי פטמות חדשים... לפעמים כל הקיטש הזה עושה לי בחילה
בפריזמת הרגשות שלי כלפיך יש כמה וכמה פאות... לא כולם מחמיאות, משלימות או מסכימות זו עם זו.
תמיד יהיה את הצד שאוהב אותך. בלי מעצורים ותנאים. בלי נשימה. בלי משמעות או מחשבה או זמן. פשוט אוהב.
יש גם צדדים אחרים על הפריזמה
צד שרוצה אותך, רעב אליך. חרמן ורועד וכובש ולא מוכן לעצור עד שאהיה בתוכך עמוק וצמוד במקום שבוא שני גופות
נצמדים ונהיים לאחד כשכל נשימה מאופשרת רק כי ישנה נשיפה. במקום שאנחנו אחד
צד שמלטף, מחבק, מפנק ועוטף. צד שרוצה לעטוף אותך בתוך כל הרוך שיש בעולם ולנדנד בעדינות
ויש את הצד שמסתכל עלייך ורואה צעצוע. רכוש. פיסת עור שנמתחת על קצוות עצבים שאפשר לענות, להכאיב, לענג ולהעניש
צד שמוכן לקרוע אותך לגזרים ואז להמשיך לקרוע רק כדי להנות מהצרחות הצרודות שבורחות מגרונך החנוק
זו אפילו לא חרמנות, כי אותה קל לספק.
זו בעלות. הידיעה והרצון להשפיט ולשחק ולשנות את חוקי המשחק רק כדי לוודא שלא ישאר רגע שתרגישי על קרקע יציבה.
זה מקום שיסתכל מהצד עליך מושפטת וקרועה מהצד וימצא את הרגע להרים את הסאונד עד ל11
היו תקופות שבהן או שהדחקתי או שהתנגדתי או שקיבלתי בצורה פאסיבית את המקום הזה בי. כמשהו שאפשר לשחק איתו
אבל לא כדאי לתת לו לצאת במלואו.
החותם נשבר. המגירה נפתחה.
צדדים במנסרה שתמיד מסתובבת. צללים ואורות על קירות חשופים, נקיים.
בואי כבר.
יושב במשרד תאגידי. מוקף באנשים תאגידים. ישיבה.
הצנונים ממשיכים לקשקש על תקן כזה או אחד והפעולות שאנחנו חייבים לעשות כדי שנעמוד בתקנים
מרגיש על קוצים
אותך שלחתי אליו. הוא קיבל הוראות מדיוקות לגבי הגבולות שיישברו היום.
הזמן עובר. הצנוניות מקשקשות.
מקבל הודעה!
הלב קצת קופץ, החרמנות מזקיפה אותי בתוך המכנס...
מקבל תמונות... הודעות... משיב חזרה... מנחה... מכוון. דורש.
כבר לא מקשיב לצנונים. מסיים את הישיבה בבת אחת ויוצא החוצה
פותח שיחת ווידאו ורואה אותך שם... באיבוד מוחלט, פנים מרוחות בזרע וריר, מבט אבוד אל החלל ופה פעור
מחייך
תחושה חמימה של שלווה מחליפה את ההתרגשות והחרמנות
את צעצוע, את לא יותר ולא פחות מעוד חפץ.
צעצועים. כולכם.
אמיתי הוא לנסוע 80 קמ"ש בכביש ריק
