סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים מהמעמקים....

כמה מילים שמנסות לגעת
מילים שמקורן עמוק בלב ומנסות להגיע לעומק הרגשות

ודבר אחד אני מבטיח ומתחייב - הכל אמיתי וכנה. אני חייב זאת לכם, ואני חייב זאת לעצמי.
לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 8:38

מכוון שכל כך הרבה אנשים פה מסביב וסביבי חושבים (ואומרים) עלי שאני בן זונה, מניאק חסר לב ורגישות וחרא של בן אדם באופן כללי, אולי פשוט הגיע הזמן שאני אקבל את זה, ואתחיל להתנהג בהתאם - אוותר על המצפון, על הרגש, על התחושות, ואנהג כמו שמצפים חושבים ואומרים עלי.

אני בטוח שלפחות זה יהיה קל יותר

לפני 14 שנים. 17 בינואר 2010 בשעה 15:52

נמאס לי כבר ללכת לבקר את החברים שלי
נמאס לי לנסוע לי בדרכים ברחבי הארץ ולעבור חבר אחרי חבר, לבקר אותם, להתבונן בהם שקטים, דוממים, קפואים.
אצבעותיי מגששות על האותיות הקרות, הזיכרונות עולים, עד אשר האבן לרגליי נרטבת. מחשבות וזיכרונות על עוד חבר שהיה ואינו. דו שיח אילם בין נפש לזיכרון.

תפסיקו עם זה כבר!!!
נמאס לי לקבור את החברים שלי!!!!

לפני 14 שנים. 6 בדצמבר 2009 בשעה 1:44

חלפה יותר משנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן
הדמעות ותחושת המחנק בגרון הן סיבה מספיקה כדי לפתוח מחדש את ה'מחברת'.

היי שלום ילדה אבודה
היי שלום נשמה טובה,
שאי ברכה למחוזות אחרים
ומי יתן ותדעי שם יותר שלווה מאשר ידעת במקומותנו

ודעי לך בלכתך, השארת הרבה עיניים דומעות

היי שלום.

לפני 16 שנים. 10 באוקטובר 2008 בשעה 17:17

נתתי את הכל
אין לי מה להעניק יותר

לפני 16 שנים. 8 באוקטובר 2008 בשעה 13:17

יום הכיפורים הוא בעבור כל יהודי וישראלי יום של חשבון נפש וזיכרון

אין זה משנה כמה אתה דתי או אפיקורס, האם אתה צם או מארגן ארוחות שחיתות ביום זה, אין דרך להימנע מהאווירה הכללית של חשבון הנפש בין האדם למקום ובין אדם לסביבתו.

על אף שיהודים רבים מעבירים את הצום בתפילות ותעניות, האמונה אומרת כי מהותו של יום הכיפורים היא בקשת סליחה לחטאים שבין אדם לחברו, שכן לא יכול האדם באמת לבקש סליחה מהמקום. רוח זו אשר ניתן לראות אותה כמעין ניסיון ל'סולחה' בקנה מידה גדול היא למעשה זו שעומדת במהות היחס של היהדות לחברה וגישתה הפצפיסטית שוחרת השלום.



בבואי לעשות השנה חשבון נפש, אני מוצא כי עיקר הצער שלי הם בעבור דברים אשר נמנעתי מלעשות ולא על דברים אשר עשיתי, למרות שאני מנצל את ההזדמנות הזאת לבקש סליחה גם מכל אלו אשר מעשי או דברי פגעו בהם בצורה זו או אחרת ומבטיח להם שלמרות שלא הייתה בכך כוונת זדון, אשתדל להימנע מכך בעתיד.
אני מצטער ומתנצל בפני כל אותם אנשים אשר לא הייתי שם מספיק בעבורם ולא הענקתי להם את כל אשר רציתי או שהיה נחוץ להם, בפני כל אותם אנשים אשר היתה לי היכולת לעזור ולסייע להם ולא עשיתי זאת מספיק מסיבות שונות, וגם על המקרים שבהם נמנעתי מלעזור לאחרים וגם לעצמי ובלמתי את עצמי במקומות שראוי היה שאמשיך קדימה ואעשה את הדברים הנוספים הנחוצים.

והכי חשוב, אני מבקש להתנצל בפני מישהי חשובה לי מאוד ומיוחדת, אדם נפלא ומדהים, אשר לצערי הרב, למרות הכל, לא הצלחתי להעניק לה את כל אשר מגיע לה וראוי כי היא תקבל ממני ומהעולם.

אין לי אלא לסכם בתפילה כי כל חטאי וחטאי הסובבים אותי, הן בפני המקום והן בפני האדם יסלחו ויכופרו, ותחל לה שנה חדשה מלאה בכוונות ומעשים טובים, שנת אושר, שמחה, והרבה אהבה.

תודה לכולכם, וסליחה

לפני 16 שנים. 29 בנובמבר 2007 בשעה 15:11


About suffering they were never wrong,
The Old Masters; how well, they understood
Its human position; how it takes place
While someone else is eating or opening a window or just walking dully along;
How, when the aged are reverently, passionately waiting
For the miraculous birth, there always must be
Children who did not specially want it to happen, skating
On a pond at the edge of the wood:
They never forgot
That even the dreadful martyrdom must run its course
Anyhow in a corner, some untidy spot
Where the dogs go on with their doggy life and the torturer's horse
Scratches its innocent behind on a tree.
In Breughel's Icarus, for instance: how everything turns away
Quite leisurely from the disaster; the ploughman may
Have heard the splash, the forsaken cry,
But for him it was not an important failure; the sun shone
As it had to on the white legs disappearing into the green
Water; and the expensive delicate ship that must have seen
Something amazing, a boy falling out of the sky,
had somewhere to get to and sailed calmly on.

W.H. Auden

לפני 17 שנים. 3 באוקטובר 2007 בשעה 6:28

ערב קריר
שירים שקטים
מוסיקת נשמה שנכנסת ישר פנימה במסעדה קטנה ונשכחת בעיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם

אחד אחרי השני הוציאו מקומיים ואורחים את הגיטרות, הסקסופונים ושאר הכלים שלהם וניגשו אל הפינה החשוכה, היכן שהזיזו קצת את השולחנות כדי לפנות להם מקום. המקום היה מלא, תאורה חלשה שבקושי איפשרה למצלמה שלי לצלם, אבל הרבה אוירה ונשמה.

מוסיקה שיוצאת מהלב ונכנסת לנשמה, ואני בשלב מסויים פשוט ישבתי בפינה והקשבתי למילים, למנגינה, לצלילים.
יש מקום כלשהו שאי אפשר להגיע אליו לבד, צריך איזו תוספת, איזו דחיפה מבחוץ. מין מקום של שקט, שלווה, או סתם יאוש.

ולחופי האוקיינוס השקט, בעיירה שבקושי מופיעה על המפה, בלילה אפל וקריר לצלילי השיר "איתך או בלעדייך" מפיו של זמר כושי שהמתין ערב שלם כדי לשיר שיר אחד ולסגור את הערב, אני שוב לבד.....

לפני 17 שנים. 29 ביולי 2007 בשעה 8:57

יש ימים כאלה שהכל מסתדר.
העניינים לאט לאט מתחילים להשתלב נכון, הדברים מתחילים להתחבר ולהסתדר, ואז פתאום מילה אחת, משפט אחד מורידים אותך למטה. אולי לא לגמרי למטה אבל לפחות הורסים לך את ההרגשה הטובה שבנית במשך כמה ימים.

לא, אני לא מתלונן. אני מקבל את הבחירות של אנשים. את אלו שרוצים בחברתי ואת אלו שלא.

בהצלחה

לפני 17 שנים. 21 ביולי 2007 בשעה 21:45

פעם ידעתי לכתב
לפני שנים הייתי אוחז בעט והמילים היו זורמות להן
מנקזות את הנפש שלי, מביעות את תחושות שלי
מגשימות את המחשבות שלי
זועקות את הכאב שלי

אומרים שהכאב בונה את נפש האדם
ורק מתוך הסבל ניבנית האישיות
אומרים שהבדידות מזינה את האופי
וגורמת לו להיתמר מעל שיגרת היומיום

הכאב בא והקים התנחלות
הסבל שינה את כתובתו לשלי
אל הנפש המתיסרת כבר התרגלתי
ורק מילים שלי נעלמו כלא היו


פעם ידעתי לכתוב
כיום הכאב שלי אילם

לפני 17 שנים. 5 ביולי 2007 בשעה 17:41

מסתבר שקצת פחות משעה רצוף על הרולרבליידס עושים את שלהם.

מלבד התחושות הנפלאות שזה עושה לשרירים בגוף, האנרגיות המחודשות והכיף של הרכיבה, זה גם גורם לזה שהבת שלי מעקמת את האף שלה ומעדיפה לתת לי את הנשיקה שלי מרחוק ולא להתקרב אלי יותר מידי לחיבוק כמו בד"כ.

מקלחת ארוכה מאוד מתבקשת עכשיו