מילים מהמעמקים....

הגיע הזמן לחזור למקורות הכח שלי

לחברים הטובים, לשקט, לצלילה, לרולר-בליידס, לצילום בשביל עצמי ולא רק בשביל אחרים.

החיים מתחילים מחדש

אמנם במקומותנו זה לא דבר נפוץ ומוכר, אבל בכל זאת התחנכתי בחיים שמידי פעם כאשר אתה מגיע למקומות מסויימים עלייך לעצור, להתבונן במראה ולהסיק מסקנות.


לאחרונה אני מוצא את עצמי פעם אחרי פעם מסתכל מסביב ולא תמיד אוהב את המקום בו אני נמצא. לפעמים זה הדברים שאני עושה, לפעמים זה הדברים שאני רואה שאנשים מסביבי עושים, ולפעמים זאת ההשפעה של המעשים שלי על אחרים. בסיכומו של דבר אני מרגיש שאני נמצא במקום בו לא לגמרי טוב לי.

אין לי את מי להאשים וגם אין לי שום כוונה לעשות כדבר הזה גם לו הייתי חושב שיש פגם באחרים. לא תפקידי הוא לחנך את העולם. אחריות אישית משמעותה לקיחת אחריות על המתרחש גם אם אתה אינו הגורם הישיר וגם להסיק מסקנות ולפעול לשיפור המצב אשר אינו מוצא חן בעיני. לשנות את העולם אני לא יכול אבל לשנות את עולמי אני יכול.

בספר שנהגתי לקרוא בעבר נאמר כי "חובתו הראשונה של האדם היא להיות נאמן לעצמו. נאמנות לכל אדם או לכל דבר אחר הינה מסימנו המובהק של משיח השקר". במסגרת הנאמנות הזאת לעצמי החלטתי לסגת. אני עדיין לא יודע מה זה אומר בדיוק, ואני לא יודע לאיזה מרחק אני נסוג ולכמה זמן אעשה זאת או אם אחזור קדימה או אחורנית בסופו של דבר, אבל בנתיים, אני חש חובה לנסות ולתקן את העולם שלי לפני שאמשיך לצעוד קדימה.

ותודה לכל אלו אשר איפשרו לי את ההתבוננות הזאת ואת המראה שדרכה אני מסוגל לשקף את עצמי

לפעמים אני מתעורר, לאט לאט המוח חוזר לפעילות, מחשבות וזיכרונות, וכל מה שאני מבקש זה שהכל היה חלום.

אולי בכלל היום של אתמול היה רק חלום? אולי כל זה לא קרה. אולי זה רק הגהינום הפרטי שאני מעביר את עצמי ולא המציאות? אולי כל החיים שלי זה רק חלום בלהות אחד גדול וארוך?

אפשר אולי בבקשה להתעורר מהגיהנום הזה?

לקח לי קצת זמן אבל זה היה חייב לצאת

לוח שיש חלק וגבוה, עם זוג שחפים עליו מסמלים את מקום מנוחתו. מאוחר יותר אראה שאת השחפים לקחו מאחד הציורים שלו שעדיין תלוי בסלון.

הפעם היה הרבה יותר שקט. יותר רגוע. לא פחות כואב. גם הפעם הייתי בטוח שיהיה לי קל יחסית ושהפעם זה יכאב פחות, שהפעם זה לא ישבור אותי מחדש. אז חשבתי.

הנוף היה טיפה שונה. הגרעין היה ונשאר, אולם את מקומם של החברים הרבים שבאו לפני חודש תפסו הפעם חברים של המשפחה ורבים אחרים. הנוף היה קצת שונה אבל אותו הכאב, אותו הצער.
אחד אחרי השני נפרדו ממנו שוב החברים. חלקם קראו מן הכתב, חלקם דיברו בע"פ, וחלקם הקריאו את דבריהם של אחרים אשר התנצלו על שלא יכלו לשאת את דבריהם בעצמם.

יש אשר נפרדו ממנו במילים, יש אשר בדימעה, ואני נפרדתי ממנו בתמונות. זה מה שאני יודע לעשות. אבן שמונחת על לוח השיש, יד שמלטפת את האבן הקרירה, חיבוק שמנסה להתמודד עם הכאב, מבט שמנסה להתמודד עם המציאות, אצבעות שמלטפות את המילים החרוטות באבן.

האוירה הייתה הרבה יותר מאופקת מאשר חודש קודם לכן, אבל זה לא מנע מחברים וקרובים למרר בבכי, או מאחרים פשוט לעמוד מהצד, קצת רחוק יותר מפני שלא יכלו להביא את עצמם להתקרב, להסתכל על מצבת השיש העומדת במקום שבו נטמן איש גדול.
לא הכרתי אותו מספיק, ובכל פעם אני לומד עליו עוד, וכל מה שנשאר לי הוא להצטער על שלא הכרתי אותו מספיק, ולקוות שגם אני וגם אחרים ילמדו ממנו וישכילו לצעוד בנתיב אשר הוא החל לפלס.

אח"כ, עם החברים והמשפחה, האמא, האחיות, החברות התמונה לאט לאט גדלה. עוד קצת פרטים, עוד קצת זיכרונות. עם קצת כאב, אבל המון אהבה.
האהבה שלו, החברות שלו, היצירה שלו, והנתינה שלו. כל אותם הדברים אשר נשארים ומדברים אחרי שקולו של האדם נודם.

היה שלום.

לפני ימים רבים ישבתי לכתוב בלוג.
הבלוג ישב "במגרה" שלי כמה ימים כי לא הייתי בטוח בו. חשבתי שאולי אני אגיש מידי, וחשבתי שאולי זה מגיע מהמקום הלא נכון. לימדתי (או לפחות ניסיתי ללמד אנשים רבים) שלא לכתוב ולהשתלח מתוך כעס. "אם יש לך משהו לומר, תנשום עמוק, תירגע, ואז תחליט האם זה עדיין נכון ורלוונטי".
אז הבלוג שלי ישב ב"מגרה" כמה ימים ורציתי להחליט אם זה נכון.
לקח לי כמה ימים ופתאום גיליתי שהבלוג שלי הרבה יותר רלוונטי ממה שאני חושב. גיליתי פתאום ששוב טעיתי ושוב קיבלתי כמובן מאליו שחברים נשארים חברים, ושניתן לסמוך עליהם.

אז לפני כמה ימים קיבלתי מייל.
אחד מאותם המיילים ההמוניים שמתרוצצים באנטרנט, עם כל מיני מצגות. ריפרפתי על זה מתוך נימוס עד אשר התחלתי להתחבר לחל מהנאמר שם.
הייתה זו מצגת מרוצפת בתמונות מקסימות של כלבים וכלבלבים, ואימרות שנאמרו אודות כלבים מאנשים שונים. היו שם מספר ציטוטים שהתחברתי אליהם, וכמנהגי, אני מביא אותם כלשונם, כולל מקור המשפט.

אם תיקח כלב מורעב ותאכיל אותו לשובע, הוא לא יינשך אותך; זהו העיקרון המפריד בין
כלב ובן-אדם.
- מארק טוויין

כלבים אוהבים את חבריהם ונושכים את אויביהם, בשונה מאנשים, שאינם מסוגלים לאהוב באמת
ותמיד מערבבים אהבה ושנאה.
- זיגמונד פרויד

האמת, הפעם אני לא מופתע. הפעם ידעתי שזה יגיע וידעתי שה"כלב" יקום וינשך אותי. ההפתעה היחידה הוא שזה לקח יותר זמן מאשר ציפיתי.....

כבר יותר מ24 שעות שאני חסר מנוחה. האמת היא שזה התחיל עוד לפני שנודע לי. מי יודע, יכול להיות שהרגשתי איזה חוסר איזון באנרגיות של הייקום שסביבי.
למרות שלא היינו קרובים במיוחד, זה כאב לי. זה פגע בי. זה נגע בי בפנים.
אין דבר כואב ושובר יותר מאשר לראות אמא מבכה את מות ילדה. אין מחזה קורע יותר מאשר לראות אמא העומדת ליד גופת בנה המכוסה תכריכים ומנסה בקול שקט להיפרד ממנו, למצוא איזה רציונל, להאשים את עצמה בבחירתו של האל לקחת אליו את בנה במקומה.

כשעמדנו שם סביבו, לא יכולתי שלא להיזכר במשפט שחבר אמר לי פעם בהלצה – "לך לא יקרה כלום, אלוהים לוקח רק את הטובים". גם אז וגם עכשיו אחרי שקראתי את דברי חבריו אני לא יכול להימנע מהתחושה ששוב פעם אלוהים לקח אליו אחד מהטובים.

שעות ספורות לפני שנודע לי ישבתי עם מישהי יקרה לי מאוד ודיברנו. היא שאלה אותי על הבלוג שלי, וביקשה לשמוע את הסיפור שמאחורי הפוסט שלי על בית הקברות. זהו לא בית הקברות הפרטי שלי אולם אני לרוב מבלה בו לבד. מגיע כשאיש לא שם ומעביר את תחושותיי לבד. אז סיפרתי לה את כל הסיפור הארוך ההוא ולא ידעתי שתוך שעות ספורות אהיה שוב פעם בבית קברות ושוב אומר שלום לאיש יקר

הקשבתי לאימו וחבריו המספרים עליו, נפרדים ממנו בפעם האחרונה ונזכרתי במשהו שכתבתי מזמן. נזכרתי המשפט שציטטתי הזמן על כך שהחיים הם סוג של עונש של אלו שנשארו מאחור. החיים הם העונש שלנו על שהנחנו לאחת מיצירות המופת של האל להיפגע.

המשכתי לעמוד ליד הקבר הטרי אחרי שרוב האנשים כבר התפזרו. "תסתכלו איזו שקיעה יפה הוא אירגן לנו" אמרתי לאחרונים שעוד נשארו. כשכמעט כולם כבר הלכו הוצאתי את המצלמה, התכופפתי וצילמתי אותו בפעם האחרונה. צילמתי את קיברו הטרי על רקע השקיעה האחרונה של חייו. צר לי אם יש שייראו בזה עלבון אולם ככה אני יודע להתבטא. רק עכשיו, כמעט 24 שעות אחרי הדלקתי את המצלמה והתבוננתי בתמונה שצילמתי. השלט הלבן, הפרחים, האדמה, האבנים, השקיעה, ועוד כמה קרובים שממאנים להיפרד.

היה שלום

נפרדנו היום מחבר. איש יקר וטוב. איש שהיה חבר ואהוב לכל כך הרבה אנשים, רק לא לעצמו.
"כיום כבר לא מתים מאהבה" אומר השיר, אבל כנראה שחוסר אהבה היא עדיין מחלה קטלנית. אילו רק היה יכול לראות את כמות האנשים שהגיעו ונאספו כדי לומר לו שלום, אילו רק היה יכול להתרענן בדמעות אשר זלגו על קיברו, אילו רק יכול היה להתבונן ולראות ולהרגיש את כמות הצער, העצב, הכאב אשר לכתו גרם, הצעד אשר גרם לאנשים רבים לעזוב הכל ופשוט לבוא, פשוט לומר שלום. אילו רק....

מסתבר שהוא לא מת מחוסר אהבה. אהבה הייתה שם הרבה. הוא פשוט לא הרגיש אותה

כולם שואלים אותי לאחרונה אם אני בסדר
אז לא, אני לא בסדר!!!

נמאס לי מהבני-זונות שמקיפים אותי
נמאס לי מהאנשים שעומדים סביבי ואומרים שהם חברים שלי, רק בכדי לבגוד באמוני בהזדמנות הראשונה שלנוח להם
נמאס לי מהאנשים שאומרים שאיכפת להם ממני, רק כדי לבדוק כמה עמוק הם יכולים לתקוע את הסכין
נמאס לי מהאנשים שמתיימרים לאהוב אותי, רק על מנת לבדוק עד כמה הם יכולים לפגוע בי.

ונמאס לי מהכל!


אני יודע שזה בטח הבלוג הכי קשה וכועס שכתבתי בחיים, ואני יודע שאני בטח אתחרט עליו, ואני יודע שאני תמיד לא לכתוב מתוך זעם אלא רק מתוך שיקול דעת, אבל נמאס לי כבר מזה.
נמאס לי.......
די!!!!!!!!!!!!!!!

המושג הזה לקוח מהלקסיקון הצבאי אבל הוא מתאים גם באזרחות לפעמים.

נסעתי אתמול לפנות ערב לאחד מעיסוקי.
כן מיהרתי, וכן הייתי עייף בטירוף אחרי 20 דקות של שינה במהלך של 24 השעות האחרונות, ותוספו לזה עוד מגוון שלם של גורמים, אבל זה לא העיקר.
כן מיהרתי, ושלא לציטוט אני אפילו אהיה מוכן להודות ש"יתכן" ועברתי על המהירות המותרת במהלך רוב הנסיעה, אבל כל מי שאי פעם נסע איתי יודע שיש דברים שעליהם אני לא מתפשר עליהם וצמתים זה אחד מהם. גם בשלוש לפנות בוקר בעיר שוממה וריקה אני אעצור בכל תמרור עצור ולעולם לא אחצה צומת באדום.
הרמזור היה ירוק, אני בטוח בזה. ראיתי זאת בבירור למרות שהראש שלי היה במליארד מקומות אחרים, ומשמאלי הגיחה מכונית שניראה היה כאילו גם נהגה חושב שהיה לו ירוק.
במבט לאחור אחרי שכמעט התנגשנו במהירות גבוהה באמצע הצומת ניראה היה שגם לו היה רמזור ירוק, וכאשר שבתי למקום לאחר מכן ניסיתי להבין את מקור הבילבול, אבל לא הצלחתי. אני משוכנע שנסעתי בירוק מוחלט ויציב, ולמרות זאת כמעט נהרגתי היום בצומת, ואין לי מושג איך ולמה זה קרה.

אז הפעם, לצערם הרב של כמה וכמה מהאנשים שקוראים כאן את הבלוג הזה, זה היה רק כמעט אסון, ורק כמעט הייתה תאונה.
אני יכול לספר לכם שזה היה מהיר וקרוב מידי והחיים לא עוברים בחטף מול העיניים, אבל מצד שני אני רוצה להזהיר אתכם מהסכנות האורבות כל יום ובכל מקום. אי אפשר להבטיח כנגד כל דבר, אבל אפשר להיזהר.
אז בבקשה, החברים שלי הם מעטים מידי ויקרים לי מידי. תיזהרו שם בחוץ........

כיצד ניתן לבטא כאב, כעס ופגיעה אל מול אדם שהוא כל כך חשוב ויקר לך עד שאתה לא מסוגל לומר עליו ולו מילה אחת רעה?