מילים מהמעמקים....

לקח לי קצת זמן אבל זה היה חייב לצאת

לוח שיש חלק וגבוה, עם זוג שחפים עליו מסמלים את מקום מנוחתו. מאוחר יותר אראה שאת השחפים לקחו מאחד הציורים שלו שעדיין תלוי בסלון.

הפעם היה הרבה יותר שקט. יותר רגוע. לא פחות כואב. גם הפעם הייתי בטוח שיהיה לי קל יחסית ושהפעם זה יכאב פחות, שהפעם זה לא ישבור אותי מחדש. אז חשבתי.

הנוף היה טיפה שונה. הגרעין היה ונשאר, אולם את מקומם של החברים הרבים שבאו לפני חודש תפסו הפעם חברים של המשפחה ורבים אחרים. הנוף היה קצת שונה אבל אותו הכאב, אותו הצער.
אחד אחרי השני נפרדו ממנו שוב החברים. חלקם קראו מן הכתב, חלקם דיברו בע"פ, וחלקם הקריאו את דבריהם של אחרים אשר התנצלו על שלא יכלו לשאת את דבריהם בעצמם.

יש אשר נפרדו ממנו במילים, יש אשר בדימעה, ואני נפרדתי ממנו בתמונות. זה מה שאני יודע לעשות. אבן שמונחת על לוח השיש, יד שמלטפת את האבן הקרירה, חיבוק שמנסה להתמודד עם הכאב, מבט שמנסה להתמודד עם המציאות, אצבעות שמלטפות את המילים החרוטות באבן.

האוירה הייתה הרבה יותר מאופקת מאשר חודש קודם לכן, אבל זה לא מנע מחברים וקרובים למרר בבכי, או מאחרים פשוט לעמוד מהצד, קצת רחוק יותר מפני שלא יכלו להביא את עצמם להתקרב, להסתכל על מצבת השיש העומדת במקום שבו נטמן איש גדול.
לא הכרתי אותו מספיק, ובכל פעם אני לומד עליו עוד, וכל מה שנשאר לי הוא להצטער על שלא הכרתי אותו מספיק, ולקוות שגם אני וגם אחרים ילמדו ממנו וישכילו לצעוד בנתיב אשר הוא החל לפלס.

אח"כ, עם החברים והמשפחה, האמא, האחיות, החברות התמונה לאט לאט גדלה. עוד קצת פרטים, עוד קצת זיכרונות. עם קצת כאב, אבל המון אהבה.
האהבה שלו, החברות שלו, היצירה שלו, והנתינה שלו. כל אותם הדברים אשר נשארים ומדברים אחרי שקולו של האדם נודם.

היה שלום.