אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים מהמעמקים....

כמה מילים שמנסות לגעת
מילים שמקורן עמוק בלב ומנסות להגיע לעומק הרגשות

ודבר אחד אני מבטיח ומתחייב - הכל אמיתי וכנה. אני חייב זאת לכם, ואני חייב זאת לעצמי.
לפני 4 שנים. 16 בפברואר 2020 בשעה 14:33

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. איך הזמן עובר כשנהנים....

מה השתנה? הכל ולא כלום.
האנשים נשארו והתחלפו, דור בא ודור הולך.

ממשחקים עם חבלים הפכתי להיות הקושר המוביל בארץ, עם הסטודיו הכי פעיל וותיק ללימוד שיבארי בתל אביב, מלמד דורות שלמים של קושרים, מארגן סדנאות ומביא לארץ את הקושרים הטובים בעולם, ולאחרונה גם מארגן ביחד עם חבורה של אנשים נהדרים את אירוע השיבארי הגדול מסוגו בישראל (והראשון, עוד יבואו נוספים).

הצילום, שתמיד היה שם, השתפר, התעדן והתחדד, ונשאר בגדר אומנות ותשוקה.

התשוקה וההנאה נשארו, ורק נוספו עוד גני שעשועים וחברים נוספים לשחק עימם.

טוב לחזור הביתה מידי פעם ולראות מה השתנה.

אני פה.


לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 10:03

הכרמל בוער! אש ועשן עוטפים את ההר, ויערות הכרמל בסכנה. פינוי של החי בר וצוותים מכל פינה נלחמים בלהבות.
זה היה לפני 21 שנה כאשר ההר שלנו היה בסכנה ובלי לשאול הרבה שאלות הודענו לבי"ס שאנחנו קמים והולכים לעזור ביערות, והסייג היחידי שקיבלנו הייתה הדרישה שנעשה זאת בצורה מסודרת ויעילה.

הצטרפנו אל הצותים על ההר, הכבאיות והמתנדבים. בין למתוח צינורות, לנסות להציל ברגע האחרון את החיות שבחי-בר ולסייע לצוותים, אני זוכר את מראה החברים שלי עולים מההר, מגיחים מהעשן אחרי 24 שעות בלהבות, בעיניים דומעות – לא מהעשן אלא מהכאב על הקרב האבוד הזה.
ככה זה כשאתה גר בחיפה והיערות הללו הם הבית שלך.

כמו כמעט כל מי שגדל על ומסביב להר הזה, יש קשר עמוק אל הענק הירוק והחי הזה.
בכל ביקור והזדדמנות אני עולה לחיפה דרך כביש בית אורן – בשביל הנשמה, עוצר בירוק הזה ונושם את האויר של הבית. שווצריה הקטנה, חורשת הארבעים, כביש בית אורן, וכל שאר השבילים שהכרנו דרך הרגלים והידיים ועכשיו נעלמים לנו מול העיניים.
אי אפשר לתאר את תחושת המחנק בגרון כאשר אתה רואה בטלויזיה את הבית הכה אהוב שלך בוער ועולה בלהבות. העצים הללו, הואדיות, החורשות והשבילים אשר בהם חיינו וגדלנו נעלמים לתוך השחור ואין מה לעשות חוץ מלהסתכל בעיניים כלות ולנגב דמעה בעוד הלב נשבר מבפנים.



בכותרות, בין שאר הדיווחים שרצים בתחתית המסך מציינים שזוהתה עוד גופה.
גופתו של נער בן 16 שעם פרוץ הלהבות ביקש מאימו להביא לו את מדי המתנדב שלו, עזב את אותו הביה"ס שחבריי ואני יצאנו מהם לפני 21 שנים ורץ אל תוך האש כדי לנסות ולהציל את היערות.

ת.נ.צ.ב.ה.


לפני 13 שנים. 4 בנובמבר 2010 בשעה 12:56

שוכב על הגב, מתבונן בשתיקה אל הרקיע זרוע הכוכבים.
השקט והחושך של הלילה במדבר עוטף אותנו כאשר אנו מדברים על העולם, על ההחיים ועלינו. מכירים אחד את השני, ושותקים. ביחד, תחת השמים זרועי הכוכבים של המדבר.

זה היה לפני 20 שנה בערך.
20 שנים חלפו להן - 20 שנים של מחשבות, 20 שנים של מעשים, 20 שנים של חוויות.
אני עדיין מתגעגע לאותן שיחות שהיו לנו אז, תחת השמים זרועי הכוכבים, בשקט של הלילה שהסתיר את סערת ברגשות והמחשבות.

ובכל פעם כשאני בא לבקר אותך, את מזכירה לי את הימים שהיו, את המחשבות, ואת המדבר.
מתבונן בך עכשיו - עדיין שוכבת לך לצידי מתחת לשמי המדבר, שלווה ורוגעת, משאירה אותי עם המחשבות שלי, הזכרונות.
שוכבת כאן לצידי, תחת שמי המדבר, וכל מה שנשאר לי הוא לחוש בין אצבעותיי את האותיות החקוקות באבן אשר מכסה את מקום משכבך האחרון.

"אל גנת-אגוז ירדתי
לראות באבי הנחל
לראות
הפרחה הגפן הנצו הרמונים...."


זוכר אותך תמיד


לפני 13 שנים. 26 באוקטובר 2010 בשעה 20:29

ליד שוטרת מג"ב שמנסה להיראות קשוחה ורצינית, ניצבת לה סוכה בצבעי כחול ולבן.
השוטרת מאבטחת את ביתו של האיש "החשוב במדינה" אולם לפחות בעיני לאיש שיושב בסוכה יש משמעות גדולה יותר. הוא האדם האמיתי. יושב בשקט על כיסא פשוט ונשער על הקיר שמאחוריו.

אותו אדם אשר כבר למעלה מארבע שנים חי כל יום מחדש בתוך גהנום פרטי שלו ומצליח בדרך נס להיראות רגוע.
בכל יום הוא מוקף מכל עבר בתמונות בנו, מתבונן בשלווה אל הספרות אשר מציינות שכבר עברו 1584 ימים מאז הפעם האחרונה שבנו נשם אויר חופשי, שוחח עם הורי ואוהביו, או אפילו חייך.

אי אפשר שלא לחוש תחושת אשם כאשר חולפים בצעדים קלים על פניו. חתימה על העצומה, המדבקות והסרטים נראים מעט מידי אל מול מדורי הגהנום אשר ממלאים את חיו יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, בכל שניה שהוא ער, וכנראה שגם בחלומותיו.

ובקרוב הספרות שתלויות על הקיר שוב יתחלפו, והספירה תמשיך לעלות, וכל מה שנותר לי לעשות זה לזעוק את זעקתו – זעקתו של האיש שבקיר.

הזעקה של כולנו

לפני 13 שנים. 23 בספטמבר 2010 בשעה 3:42

יש מין סוג כזה של קסם
הקסם שבמגע,
הקסם שבחיבוק
הקסם שבחיוך

זה משהו שנכנס אלייך פנימה,
הניצוץ הזה בעיניים
ממלא אותך באנרגיית חיים
מעניק משמעות חדשה לעולם

יש כזה סוג של קסם
שגם בסערה האפלה ביותר
שואב אותך למעלה
מעניק לך חיים חדשים

הקסם שבאהבה
אהבה אמיתית
היחידה שבאמת קיימת
אהבה אמיתית בלי תנאים

לפני 13 שנים. 19 בספטמבר 2010 בשעה 14:05

היה ועבר יום כיפור
אני חייב לציין שהיה פה מעניין, ולפי מה ששמעתי, היה עוד יותר מעניין

אחרי התחלה צולעת של יום כיפור רגוע ושקט, עם אלמנטים שליליים (שמם שמור במערכת) שמשום מה הסכמתי להיענות לבקשתם לארח בביתי (טעות שלא תחזור על עצמה), החליטו להצטרף עוד חברים וזרמו מרחבי ת"א והסביבה בדרכים שונות שאינן פוגעות באווירת החג עד אשר למניין נעים של חברים שנהנו מאווירה נעימה והשקט של כיפור. גם כמה חבלים שהצטרפו לסיפור הוסיפו להנאה של הנוכחים, ואפילו צולמו.

המצב רק השתפר בבוקר, כאשר לאחר שחלק מהנוכחים חזרו הביתה, מישהי (ושוב, השמות שמורים במערכת) החליטה שהעובדה שמסרבים לשרת אותה ולציית לכל דרישותיה מהווה סיבה טובה וראויה להזמנת ניידת משטרה ללוותה למקום אחר, וחברתה הטובה החליטה שזה אכן שימוש ראוי והולם לרכב משטרה ביום כיפור.

אז אחרי כמה ארוחות, והרבה חברים, וחברים נוספים שהצטרפו לאחר צאת יום כיפור עד השעות הקטנות של הלילה, אפשר לסכם את יום כיפור ולהגיע למסקנות.

א. חברים טובים זה תמיד הנאה צרופה
ב. גם אנשים חדשים יכולים להיות מעניינים ביותר
ג. תמיד צריך להקפיד את מי אתה מזמין לבית שלך
ד. אנשים קטנים עושים רעש גדול
ה. אם היה מתרחש פה רבע ממה ששמעתי שהיה פה, הייתי אולי נהנה עוד יותר


ללא ספק יום של חשבונות נפש, מחשבות וחשבונות.




את עלילות הטקסים שלא נערכו כאן, נספר ביום אחר

לפני 13 שנים. 17 בספטמבר 2010 בשעה 10:26

בירושלים, בירת ישראל, קשה שלא לצום ביום כיפור.
אוירת הקדושה הבוקעת מהאדמה, מהרחובות ומחומות האבן הגדולות כאילו משרה אוירה מיוחדת עד אשר אפילו הכופר הגמור חש צורך ביום הזה להתייחד עם אלוהיו ולתת את הדין.

בפלורנטין המצב טיפה שונה.
הרחובות עדיין שוקקים בתנועה, ובסניף AM PM כמעט נגמרו העגלות מרוב קונים ושתי קופאיות עובדות במלוא המרץ ביום הקניות העמוס ביותר של השנה מבחינתם, מנסות להדביק את הפער מול הלקוחות הזורמים אחד אחרי השני לחנות.

"אבל אסור לקרוא עיתון בכיפור..." אני ממלמל בחיוך אל האדם שלפני אשר מבקש את המוסף לחג מאנה (העובדת הקטנה והחייכנית של החנות) בעוד הוא מביט אלי, משפיל את מבטו אל סלסלת הקניות הגדושה שלי (אורחים ל"חג") ועונה לי "שמעתי שגם אסור לאכול ביום כיפור..."
לאחר ששקלנו בכובד ראש להציב מחסומים בכניסה וביציאה מפלורנטין ולפתוח בה את כל הפאבים והמסעדות, נפרדה מאיתנו אנה בברכה הרגילה של "שנה טובה וצום קל", מנסה להתאפק שלא לצחוק יותר מידי בעוד אנו סוחבים שקיות עמוסות כל טוב אל מחוץ לחנות.

שנה טובה וצום קל לכולכם

לפני 13 שנים. 16 בספטמבר 2010 בשעה 19:04

התחלתי לכתוב כאן משהו ארוך, אמיתי, ובעל משמעות – בעיקר לעצמי.
אחרי משפט וחצי בערך הבנתי שזה לא ממש מעניין אף אחד מלבדי, ואני כבר יודע את כל מה שיש לי לומר כאן

ישנן דעות שונות לגבי יום כיפור - האם הוא נועד לכפר על חטאים שבין אדם מקום, או שזוהי תקופה שבה עלייך להיזכר בחטאים שבין אדם לחברו ולנצל את ההזדמנות לבקש סליחה.
מצידי – אני מאמין שכל יום מתאים לכך, לא רק יום כיפור, ואני משתדל לחיות בצורה כזאת שבבוא יום הדין אוכל לב שלם להתבונן במראה ולומר שלא עשיתי דבר במטרה לפגוע באחר.

ובכל זאת, אני רוצה לבקש סליחה. והפעם בצורה אחרת.
אני רוצה לבקש סליחה מכל אותם אנשים - החברים שלי וכאלו שהחיבה אינה שוררת בנינו, שגרמתי להם לעשות מעשים שפגעו בי ובאחרים.
אני רוצה לנצל את הזמן והמקום הזה לקבור את הגרזנים, והחזיר את החרבות למקומן ולבקש שנה נעימה יותר.

שנה שבה כל אחד יחשוב פעמיים לפני שהוא אומר או עושה משהו,
שנה שבה גם האמצע על המקלדת לא תהיה קלה כל כך עם העלבונות וההשתלחויות,
שנה שבה כל אחד יזכור את המשפט "אל תעשה לחבריך את מה ששנוא עלייך", או בתרגום האנגלי שלו שלדעתי מעניין יותר "נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו כלפייך"
שנה שבה כל אחד יזכור שאת הנעשה אין להשיב, אבל את העתיד ניתן לשפר.

זוהי תפילתי הקטנה לזמנים הללו - הימים הנוראיים (כל כך הולם...), ואת חשבון הנפש שלי עם עצמי ועם הבחור שלמעלה אני אעשה פנים מול פנים

לפני 13 שנים. 24 באוגוסט 2010 בשעה 23:29

בבית הקברות הפרטי שלי קברים רבים.
קבורים שם זיכרונות של דברים שהיו
קבורות שם מחשבות שחלפו לבלי שוב, שהיו ואינן
קבורים של אנשים שהיו והלכו

בבית הקברות שלי קבורות מחשבות
מחשבות שהיו לי, מחשבות שרציתי, ומחשבות שחלקתי

בבית הקברות שלי קבורים זיכרונות
זיכרונות של מעשים שהיו, זיכרונות של אירועים שהתרחשו, זיכרונות של תחושות ותקוות.

בבית הקברות הפרטי שלי קבורים אנשים
חלקם אנשים שבחרו ללכת, חלקם אנשים שהלכו לבלי שוב, וחלקם אנשים שהתבקשו ללכת

בית הקברות שלי הוא שלי.
חלקים ממנו נמצאים איתי בכל מקום שבו אני נמצא
מזכירים לי מי אני, מניין באתי, ומי ליווה אותי בחלקים שונים מהדרך
כל אחד מהם השאיר לי רעיון או מחשבה, מזכרת, מילה, מגע או תחושה.

כל אחד השאיר לי חלק מעצמו
חלק מעצמי

לפני 13 שנים. 21 באוגוסט 2010 בשעה 1:33

שמור אותי מאוהבי

משונאי אשמר בעצמי