לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 10:03
הכרמל בוער! אש ועשן עוטפים את ההר, ויערות הכרמל בסכנה. פינוי של החי בר וצוותים מכל פינה נלחמים בלהבות.
זה היה לפני 21 שנה כאשר ההר שלנו היה בסכנה ובלי לשאול הרבה שאלות הודענו לבי"ס שאנחנו קמים והולכים לעזור ביערות, והסייג היחידי שקיבלנו הייתה הדרישה שנעשה זאת בצורה מסודרת ויעילה.
הצטרפנו אל הצותים על ההר, הכבאיות והמתנדבים. בין למתוח צינורות, לנסות להציל ברגע האחרון את החיות שבחי-בר ולסייע לצוותים, אני זוכר את מראה החברים שלי עולים מההר, מגיחים מהעשן אחרי 24 שעות בלהבות, בעיניים דומעות – לא מהעשן אלא מהכאב על הקרב האבוד הזה.
ככה זה כשאתה גר בחיפה והיערות הללו הם הבית שלך.
כמו כמעט כל מי שגדל על ומסביב להר הזה, יש קשר עמוק אל הענק הירוק והחי הזה.
בכל ביקור והזדדמנות אני עולה לחיפה דרך כביש בית אורן – בשביל הנשמה, עוצר בירוק הזה ונושם את האויר של הבית. שווצריה הקטנה, חורשת הארבעים, כביש בית אורן, וכל שאר השבילים שהכרנו דרך הרגלים והידיים ועכשיו נעלמים לנו מול העיניים.
אי אפשר לתאר את תחושת המחנק בגרון כאשר אתה רואה בטלויזיה את הבית הכה אהוב שלך בוער ועולה בלהבות. העצים הללו, הואדיות, החורשות והשבילים אשר בהם חיינו וגדלנו נעלמים לתוך השחור ואין מה לעשות חוץ מלהסתכל בעיניים כלות ולנגב דמעה בעוד הלב נשבר מבפנים.
בכותרות, בין שאר הדיווחים שרצים בתחתית המסך מציינים שזוהתה עוד גופה.
גופתו של נער בן 16 שעם פרוץ הלהבות ביקש מאימו להביא לו את מדי המתנדב שלו, עזב את אותו הביה"ס שחבריי ואני יצאנו מהם לפני 21 שנים ורץ אל תוך האש כדי לנסות ולהציל את היערות.
ת.נ.צ.ב.ה.
