ליד שוטרת מג"ב שמנסה להיראות קשוחה ורצינית, ניצבת לה סוכה בצבעי כחול ולבן.
השוטרת מאבטחת את ביתו של האיש "החשוב במדינה" אולם לפחות בעיני לאיש שיושב בסוכה יש משמעות גדולה יותר. הוא האדם האמיתי. יושב בשקט על כיסא פשוט ונשער על הקיר שמאחוריו.
אותו אדם אשר כבר למעלה מארבע שנים חי כל יום מחדש בתוך גהנום פרטי שלו ומצליח בדרך נס להיראות רגוע.
בכל יום הוא מוקף מכל עבר בתמונות בנו, מתבונן בשלווה אל הספרות אשר מציינות שכבר עברו 1584 ימים מאז הפעם האחרונה שבנו נשם אויר חופשי, שוחח עם הורי ואוהביו, או אפילו חייך.
אי אפשר שלא לחוש תחושת אשם כאשר חולפים בצעדים קלים על פניו. חתימה על העצומה, המדבקות והסרטים נראים מעט מידי אל מול מדורי הגהנום אשר ממלאים את חיו יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, בכל שניה שהוא ער, וכנראה שגם בחלומותיו.
ובקרוב הספרות שתלויות על הקיר שוב יתחלפו, והספירה תמשיך לעלות, וכל מה שנותר לי לעשות זה לזעוק את זעקתו – זעקתו של האיש שבקיר.
הזעקה של כולנו
לפני 14 שנים. 26 באוקטובר 2010 בשעה 20:29
