מילים מהמעמקים....

כבר יותר מ24 שעות שאני חסר מנוחה. האמת היא שזה התחיל עוד לפני שנודע לי. מי יודע, יכול להיות שהרגשתי איזה חוסר איזון באנרגיות של הייקום שסביבי.
למרות שלא היינו קרובים במיוחד, זה כאב לי. זה פגע בי. זה נגע בי בפנים.
אין דבר כואב ושובר יותר מאשר לראות אמא מבכה את מות ילדה. אין מחזה קורע יותר מאשר לראות אמא העומדת ליד גופת בנה המכוסה תכריכים ומנסה בקול שקט להיפרד ממנו, למצוא איזה רציונל, להאשים את עצמה בבחירתו של האל לקחת אליו את בנה במקומה.

כשעמדנו שם סביבו, לא יכולתי שלא להיזכר במשפט שחבר אמר לי פעם בהלצה – "לך לא יקרה כלום, אלוהים לוקח רק את הטובים". גם אז וגם עכשיו אחרי שקראתי את דברי חבריו אני לא יכול להימנע מהתחושה ששוב פעם אלוהים לקח אליו אחד מהטובים.

שעות ספורות לפני שנודע לי ישבתי עם מישהי יקרה לי מאוד ודיברנו. היא שאלה אותי על הבלוג שלי, וביקשה לשמוע את הסיפור שמאחורי הפוסט שלי על בית הקברות. זהו לא בית הקברות הפרטי שלי אולם אני לרוב מבלה בו לבד. מגיע כשאיש לא שם ומעביר את תחושותיי לבד. אז סיפרתי לה את כל הסיפור הארוך ההוא ולא ידעתי שתוך שעות ספורות אהיה שוב פעם בבית קברות ושוב אומר שלום לאיש יקר

הקשבתי לאימו וחבריו המספרים עליו, נפרדים ממנו בפעם האחרונה ונזכרתי במשהו שכתבתי מזמן. נזכרתי המשפט שציטטתי הזמן על כך שהחיים הם סוג של עונש של אלו שנשארו מאחור. החיים הם העונש שלנו על שהנחנו לאחת מיצירות המופת של האל להיפגע.

המשכתי לעמוד ליד הקבר הטרי אחרי שרוב האנשים כבר התפזרו. "תסתכלו איזו שקיעה יפה הוא אירגן לנו" אמרתי לאחרונים שעוד נשארו. כשכמעט כולם כבר הלכו הוצאתי את המצלמה, התכופפתי וצילמתי אותו בפעם האחרונה. צילמתי את קיברו הטרי על רקע השקיעה האחרונה של חייו. צר לי אם יש שייראו בזה עלבון אולם ככה אני יודע להתבטא. רק עכשיו, כמעט 24 שעות אחרי הדלקתי את המצלמה והתבוננתי בתמונה שצילמתי. השלט הלבן, הפרחים, האדמה, האבנים, השקיעה, ועוד כמה קרובים שממאנים להיפרד.

היה שלום