ידידי המלומד והמכובד (כבוד) מתהדר כאן ביכולתו להילחם השכם וערב בתחנות רוח.
יש לו את הכח, האנרגיה והיכולת לקום בכל פעם מחדש, להציב לעצמו מטרה, ולתקוף בכל פעם מחדש את תחנת הרוח הסוררת אשר העלתה את חמתו, ובחוצפתה הסתובבה ימינה ולא שמאלה או שלחה אליו חיצים מרומזים ותקפה את נפשו ומצפונו.
נאמר פעם ע"י גדולים וחכמים ממני שאדם נבון יודע את גבולותיו, מגבלותיו, ויכולותיו.
אחרי הרבה זמן, הרבה מלחמות, הרבה מאבקים, וניסיונות נישנים וחוזרים הבנתי כי קיחוט האביר אני לא.
אין לי את העוצמות שלו. אין לי את היכולת שלו לצאת למלחמה אשר פעם אחרי פעם נוכחתי כי אבודה היא וכי המערכה הוכרעה.
אז כנראה שתחנת הרוח תמשיך לעמוד מולי בהתרסה, הכנפיים סוב יסובו, והעלמה במצוקה, לא באמת רוצה שאני אציל אותה......
עד כאן.
"מודה ועוזב – ירוחם"
אני מודה שאין לי כח למלחמות סרק.
אני מודה שאני לא יכול לעזור, לסייע ולהתקרב אל מי שלא באמת מעוניין בזה
אני מודה (שומו שמיים) שאני אנושי.
אני מחזיר את הרומח למקומו, ואת החרב לנדנה. נמאסו עלי המלחמות.
ועכשיו, קצת רחמים בבקשה.
קצת שקט, קצת שלווה, קצת שלווה על מי מנוחות
האם זוהי בקשה גדולה מידי לבקש מן היקום?
לפני 18 שנים. 8 באוגוסט 2005 בשעה 13:55
