מילים מהמעמקים....

שוכב לי כאן על ערסל, בשקט של קיבוץ דגניה.

מולי חמישייה של דקלים מזדקרים להם ובין הענפים התמירים שלהם מבליחים להם שלל כוכבים.
אחרי יום ארוך של צילומים, מתנדנד לי כאן על ערסל, וחתולים קטנים מסתובבים כאילו זה הבית שלהם סביבי על הדשא.

מנותק לי כאן מהעולם כמעט לחלוטין. חברים מתקשרים אלי מידי פעם ושולחים אלי הודעות לשאול אם אני מגיע הערב למועדון (לא, אני בצימר בצפון), אחרים סתם מתקשרים לשאול מה קורה ומה חדש.

מנותק כמעט מכל העולם. חופשי.

כמעט.

מסתבר שאי אפשר לברוח. כמה טלפונים מבהירים לי שגם כאן אני לא לבד. גם לשפת הכינרת אנשים לוקחים אותי לכל מיני מקומות.
מעמידים אותי במבחנים, מנסים לבדוק את הגבולות שלי, מבקשים רשות לדברים שכבר קרו, "מיידעים" אותי רק כדי לצאת לידי חובה, או סתם מנסים לשחק משחקים.
ומה אני רציתי? רציתי קצת חופש. קצת שקט. בלי מלחמות, בלי מאבקים. אני לא מאמין גדול בלכפות את רצוני או את הדרך שלי. מי שהדרך שלי מתאימה לו מוזמן ללכת בעקבותיי או לצידי, ומי שלא - יבורך הוא בדרכו הוא.
אני פה ב"קצה העולם", בשקט, החושך, בשלווה, לבד.....
אני מתחיל בדרך חדשה. בדרך שלי. מי שמעוניין לצעוד עימי, מוזמן לחסות לצידי. מי שלא, יבורך. נגמרו המלחמות. אין לי כל רצון או כוונה להילחם, לשכנע, להסביר או לתרץ. אני הוא אני. תודה לכולכם. גם לאלו שנשארים עימי וגם לאלו שבוחרים בדרך אחרת משלי.

ואולי זהו זמן סליחות.
הגיע הזמן שאבקש סליחה מכל מי אשר לא הבנתי ולא השכלתי לצעוד איתו בשלווה ובשקט בדרך המתאימה לו. סליחה מכל מי שנפגע מהדרכים שלי. סליחה ממי שנפגע ממני. פשוט סליחה. סליחה מכולם
סליחה ממי שלא הייתי רגיש מספיק כדי להרגיש אותו, סליחה ממני שלא הקדשתי לו את תשומת הלב והכבוד הראויים להם (ובמבט מפוכח לאחור אכן היו כאלו לא מעט – רבים מידי לטעמים. סליחה). מכולכם אבקש מחילה. אתם לא חייבים לסלוח לי, רק דעו כי על שר עשיתי מעולם לא היה בכוונה רעה. לפעמים פשוט מחוסר כוונה או חוסר מחשבה. או פשוט מחוסר.

אז עכשיו נשארו לי שתי בקשות.
א. סליחה מכולם
ב. קצת שקט בבקשה.....

שנה טובה ונפלאה לכולם, לאוהבי, לאהוביי, וגם לשונאיי......