ואולי זהו הזמן שלי למחשבות. אולי זהו הזמן שלי לחשוב, האם אני בדרך הנכונה, האם הכיוון בו אני צועד הוא הכיוון הנכון ביותר בעבורי.
מזה שנים רבות אני רואה את עצמי כצופה על העולם, עולם זר ומוזר שאני מצליח להשתלב בו למרות שלדעתי אני לא ממש חלק ממנו. לעיתים אני מרגיש עצמי כתייר אשר יושב בבית קפה ומסתכל על האנשים אשר צועדים בחוץ. מביט בהם מבעד לזגוגית, בוחן אותם, ויש איזו מחיצה בנינו. הם. ואני.
האם זהו הזמן שלי? אני צועד לי, לרוב לבדי, במשעולי נפשי, ומתבונן על העולם. מפעם לפעם מישהו מצטרף אלי, מברך אותי לשלום, ומבקש לצעוד לצידי. ואני, צמא לחברה, צמא להבנה, צמא לקירבה, משתוקק. אני מברך אותו ומפנה לו מקום לצידי בעודי ממשיך להתקדם. זמן מה אנו ממשיכים ככה בדרכנו, לומדים ומפרים זה את זה, עד אשר אני אט אט מבחין כי ההלך הזה, אשר כה התקרב אלי וביקש לצעוד עימי, ושאני מנסה לאמץ אותו אלי וללמד אותו את הדרך בה אני צועד, מנסה להוליך אותי בדרך אחרת. לאט לאט, בצעדים קטנים, משיכות קטנות לכיוונים שונים אני מגלה כי אותו אהוב הנפש שלי, אשר לפני זמן לא רב שאל אותי על הדרך שלי וכל בקשתו הייתה לצעוד עימי, מנסה להוליך אותי בדרך אחרת. דרך זרה. הדרך שלו.
חלק יאמרו שאין כל פסול בדרך אחרת. למה לא לנסות? ובאמת למה לא?
כי זאת לא הדרך שלי. זאת לא הדרך אותה בחרתי לי וזאת אל הדרך אליה ביקש חברי לצעוד עימי.
ובדרך החדשה הזאת אני לא מסוגל להיות אני. הייחוד שלי, הדרך שלי, הדרך שאליה ביקשת להצטרף הינה חלק ממני, ובלעדיה אין זה אני.
אני יודע שאני יצירה לא מוגמרת, ואני יודע שיש עוד הרבה מקום לעיצוב בנפשי המיוסרת, אבל...
אין לי המשך. אני לא יודע את ההמשך.
אני רק יודע שפעם אחרי פעם, אותם אלו שבחרו בחברתי בגלל מי שאני, הם אותם אלו אשר אחרי זמן קצר מוותרים על חברתי כאשר אני נשאר מי שאני ולא מוכן להשתנות.
אבל למה זה בכל פעם קורע אותי מחדש מבפנים כאשר אני רואה את גבו של רעי מופנה אלי בעודו מתרחק לו ממני?
למה?
לפני 20 שנים. 23 בספטמבר 2004 בשעה 1:07
