"תשתנה, תשתנה כך אומר לי הקול, להיפגע וליפול כל אחד יכול......"
הפעם זה לא משהו שבקע מהרדיו אלא מילים שנאמרו לי אמש במסיבה.
בפאב תל אביבי נחמד התאספה לה חבורה של אנשים נחמדים לחגוג יומולדת למישהו שהם אוהבים.
ישבתי לי במרכז השולחן, לבד – אבל במרכז, והסתכלתי מסביב.
הסתכלתי מסביב ובחנתי את האנשים. חמישה זוגות של זוגות אוהבים. כולם צעירים בראשית הצעדים שלהם ביחד, כולם מתרגשים מהתחושות הממלאות אותם. דיברו שם הרבה על אהבה, על חתונות, ועל זוגיות. חלקם בדרך לחופה, חלקם כבר אחריה, וחלקם פשוט אוהבים. בשלב מסוים הגיעה אורחת מארצות הקור (זה ארצות החום, אבל ארצות הקור נשמע יותר ספרותי) וכמעט נחנקה מהחיבוקים והאהבה אשר הרעיפו עליה. זה היה ערב חורפי וקריר אבל לכולם היה חם ונעים שם מוקפים בחברים ואהבה.
בשלב מסויים שאלו אותי למה אני עדיין לא לבד, ועניתי בפשטות שעוד לא מצאתי את המתאימה שתהיה מסוגלת להתמודד עימי, ותרצה לעשות כן.
"ואולי תשנה את הדרישות שלך?"
אולי, אבל אז זה כבר לא יהיה אני...... חלק ממני זה גם האופי שלי, הדרישות שלי, והחוסר רצון שלי להתכופף. זה ללא ספק חיסרון לעיתים, אבל זוהי חלק מהמהות שלי.
ואז הגיעה העט להיפרד, ואני עשיתי לי את הדרך בחזרה לאוטו והביתה, מהרהר לי בערב הזה, בחברים הללו, בשיחה שהייתה. חושב, ומהרהר.
ולבד
לפני 18 שנים. 11 במרץ 2006 בשעה 14:13
