מילים מהמעמקים....

באיטיות פותח את השער. בשקט פוסע בשבילים האפלים, עושה את דרכי בדרך המוכרת לי מהביקורים הקודמים.
בסופו של השביל אני מגיע לחלקה המוכרת לי.

נשימה עמוקה, עוצם את העיניים ובאיטיות אני רוכן, שולח יד ומרגיש במגע הקר. אותו המגע הקר אשר אני זוכר מהפעמים הקודמים. תמיד היא מקדמת את פני במגע קר וחד כסכין. בשקט מוחלט. אולי זה בגלל השעות שבהן אני בא אליה, ואולי זוהי פשוט מה שהיא רוצה להזכיר לי.
הכוכבים מביטים עלי מלמעלה אולם אני בעצם לבד. רק אני והיקום.

כמו תמיד אני מקדיש כמה דקות לישיבה בשקט, ליטוף עדין, זיכרונות, מחשבות.
"מה היה קורה אם? ואולי? יתכן?"

בתנועה עדינה אני מחליק את היד. מרגיש את הקימורים, את החלקות והחיספוס. ממשש את הבליטות, ובעיקר את החריצים. החריצים העמוקים, כאילו נחצבו בבשר, כתזכורת לדקירות העמוקות הסופיות. נזכר בתחושת להב הסכין על העור הרך. מביט לשמים זרועי הכיכבים ונזכר בלילה דומה לפני שנים רבות.

פעם אחרי פעם אני חוזר על המילים. המילים אשר אני כבר מכיר בע"פ, ובסופו של דבר, לפני שאני קם והולך אני חוזר על השורה התחתונה, החצובה בסלע.

ת.נ.צ.ב.ה.